וקיבלתי.
קשה.
כואב.
אני נהינת להכאיב לעצמי?
או שבעצם, אני כואבת כל פעם שאני מבקשת ליגוע בי?
זה לא מפחיד אותי.
אני יכולה לעשות אתזה.
קיבלתי הבטחה שיהיה מעניין.
נראה.
היא בנאדם חכם שיש לי בו אמון. לא אכפת לי לתת לה לנפץ, להרוס, לעצב מחדש, העיקר שיקרה משהו.
וגםם.. עצם האמון עושה לי טוב.
היידיים שלי היו חייבות לכתוב.
אכככ
ולא כואב בכלל.
אולי רק טיפה. נקודתית.
וניראלי ש.....הבנתי.
חרותיקפשוט טובה
תודה.
עלה למעלהאחרונהמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
