נשמע הגיוני שיש בזה *משהו*, אבל נשמע גם הגיוני שזה מאוד לא חד משמעי \ קשה להתחקות. סביר להניח שיש בזה המון שטויות. אף פעם לא התעמקתי בעניין.

|מתאפק לא לנצל"ש|

לא מכל גרפולוג. לא כולם באמת מומחים.

אבל מהשיטה, מהתאוריה וכו'- מאוד!

יש לזה השלכות משפטיות וכדומה, האם זה אומר משהו על אישיות? לא ראיתי שום סימוכין לזה.

שכל- למה לא? רגש: זה לא מדע מדויק.
**
הערה: מדע בכלל זה לא מדיוק. יש סטית תקן.

זה מעט יותר מדוייק מהטלת מטבע, אבל מעט.

גילוי נאות: למדתי את התחום בעבר,

ונעזרתי בגרפולוגית משפטית במספר הזדמנויות

לגרפולוגיה. ניתוח מסמכים - שע"פ ויקי זה מה שמשתמשים בו בבתי משפט - הוא למשל זיהוי של הכותב של מסמך (להוכחת זיוף \ מקוריות). לא ניתוח אישיותי של הכותב.

סתם, למה כוונתך ב"בדק"?

אלא עוד לפני כן.

מחזיקה מהגרפולוגיה.

לא מכל הגרפולוגים.

רואים שיש מומחים שבאמת חוזרים על הצלחה שוב ושוב.

ואחרים.. 

רק שבוע שעבר אחותי חזרה ממפגש שכבתי עם גרפולוגית והיא סיפרה מה אמרו עליה ועל חברות.. מדהים.

(לא דברים כמו חברותית, אוהבת חופש, ישרה, נחמדה. תכונות באמת מאפיינות).

שמעתי גם על כאלו שגרפולוגית הסתכלה בכתב היד שלהם ושלחה אותם לרופא דחוף כי יש להם גידול... והיא צדקה.

בתחילת אייר קראתי ניתוח גרפולוגי שנעשה ע"י רות צוקר שהיא גרפולוגית מפורסמת בבתי משפט בישראל על אחד מאדמורי חב"ד עם מכתב של הנשיא שז"ר ששלח אליה את כתב היד בלי לעדכן אותי מי זה ומכתב תגובה של הרבי לניתוח שעשתה על אדמור הזקן. מדהים.

ברור שיש כאלו שרלטנים או סתם לא מומחים שמסתכלים לפי איזה כלל שלמדו ולא מצרפים את כל הפרטים למכלול וכדומה.

אבל בעיקרון, אני יכולה להסתכל על כתב בעין לא מקצועית ולומר שזה מזכיר לי בת עם אופי מסוים בשכבה... יש סגנונות כתב שאנחנו עלולים לגבש סטיגמה בגללם.

למה? כי יש הרבה פעמים משהו משותף בין כתבים של בעלי סגנון אופי דומה.

ראיתי פעם התייחסות גם מבחינה יהודית ש "אנא נפשית כתבית יהבית" הולך גם על צורת הכתב.

אני נורא החזקתי מגרפולוגיה, ואני עדיין מאמינה שאפשר לתת לזה משקל כזה או אחר, 

אבל סבא שלי סיפר לנו שבעת עבודתו במוסד בטחוני אחד,

הם עבדו עם גרפולוג אחד מקצוען, בכל פעם שמישהו היה מועמד להכנס שם לעבוד,

בין השאר היו שולחים אותו לגרפולוג הזה,  סבא שלי  היה קצת ספקן והפעם אחת,

כששלחו לאותו גרפולוג כתב יד של אחד המועמדים, הוא אמר עליו במדובר באיש שלא ניתן

לסמוך עליו, מסוכן, לא יציב וכו' למרות שבראיונות וכל שאר האינדיקציות

היה נראה שמדובר במועמד ראוי בהחלט.

אחרי כמה זמן הם שלחו לאותו גרפולוג את כתב היד של אותו בן אדם והתשובה

שהגיעה היתה שמדובר באדם יציב שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות בלה בלה בלה....

אותי זה מקצוע שמסקרן.

זה גם סוג של מבע של הנפש

זמני בעקבות מאורע מסוים או משהו כזה.

יש לאנשים תקופות.

וקבעו את זה כאופי תמידי.

אולי יש סיבות אחרות.

ואולי אלו היו שרלטנים באמת.

ושהוא כבר שנים סורק את כל המאמרים האפשריים הקיימים ואין שום מחקר שמוכיח שזה עובד..

אני נוטה להאמין לו

אם למשל ילדה מציירת בגודל נמלה וצריך לחפש את הציור בדף. וכן בכתיבה שלה.

זה לא אומר כלום לדעתך?

אני כמורה לא יכולה לקבוע מה זה אומר אם אני לא מקצועית בתחום.

לפעמים אפשר לשער.

אבל בטוח זה אומר משהו.

כי גם אם זה אומר משהו - השאלה אם הוא אומר את זה בשיטתיות ובעקביות, והאם זה ניתן למדידה.

הוכחה מדעית לא כוללת סברות כמו "זה בטוח אומר משהו", אלא נתונים סטטיסטיים מובהקים על הצלחה בניבוי.

כשאני אומרת שאני מאמינה בזה- כלומר- אני מאמינה שתמיד אדם מוציא בכתב ובציור את מה שקורה בתוכו ואת אישיותו.

בנוגע ליכולת של אנשים לדעת בדיוק למה כמה וכו', 

נתונים סטטיסטים אני לא מכירה.

האם זה ניתן למדידה  ולהוכחה מדעית אני גם לא יודעת.

בהסתכלות לא מחקרית ולא מדידה:

כן ראיתי בפועל הצלחות של מומחים. כן יש מקרים שאפשר להרגיש בעצמנו קצת את הכיוון. כמובן בזהירות.

כמו ברפואה אלטרנטיבית כך בגרפולוגיה- אני מאמינה שהרבה שרלטנים או סתם לא מומחים.

אבל יש כאלו שיש להם את זה.

מבחינה מדעית.

וחוץ מזה , זה שונה מגרפולוגיה..

גרפולוגיה היא תורה פסבדו-מדעית וכו'...

השכל וההתפעלות שני עולמות הם: עולם קר ומיושב, ועולם רותח ומבוהל. וזאת היא עבודת האדם לחברם להיות לאחדים. ואז הבהלה נהפכת לשאיפה, והשכל - למורה דרך בחיים של עבודה ופועל.

סבא שלי נפטר לפני שבועיים, אז בדיוק יודעת לספר איך זה מרגיש "אחרי".

לפני שלוש שנים, הייתה תקופה שהוא רצה שאני אגיע להיות איתו כל שבוע, ואמרתי שכן, אבל המציאות, החיים, והעובדה שלא ממש רציתי - זה לא קרה.

האם אני מתחרטת על זה? שאלה מורכבת.

בסוף אני מסכימה שאי אפשר לעצור את החיים, ואי אפשר לתכנן את הדברים לפי מה שיכול לקרות.

(ספציפית אצלנו יש משהו שכמעט קרה, וכואב מאוד שהוא לא, אבל זה לא שיכולנו לדעת)

מה כן לעשות: לקבוע זמן קבוע להגיע, להקשיב לסיפורים שלו, ואם אתה רוצה שזה ישאר - אז לצלם.

לשאול אותו את כל מה שלא יהיה אפשר לשאול אחר כך

מה שכן מתחרטת על שלא עשיתי - אבל ספציפי יחסית לסיטואציה אצלנו - לנסות להגיע יותר מפעם בשבוע, לנסות להגיע אליו באמצע שבוע גם אם לא הייתי בבית בשבת, לנסות ללמוד ממנו דברים שהוא אוהב לעשות או שחשובים לו, בעיקר כי זה יהיה נורא משמעותי בשבילו

בשביל לא להרגיש את מה יכולתי לעשות..

אני יכולה לעשות עכשיו?

אז עושים.

מעולם לא היו לי סבים. אבל אם אשליך את השאהלה על מה שאני מכיר אני מדמויות אחרות שהן מודל בחיים שלי. אז הייתי קופץ על כל הזדמנות ליצור שיח או לבקר וגם ללמוד איתם ומהם

ביקשת תשובה מנסיון?

אז האמת שמנסיון של תקופה אצל סבא שלי כשסבתא נפטרה

אנוכי ובנדוד שלי היינו אצלו הרבה

היה לנו חדר קבוע חח מסודר כזה והתחלפנו עליו

היינו עושים אשכרה משמרות

ושתינו עד היום זוכרים את זה כתקופה משמעותית

היה בזה ערך מוסף כי סבא שלנו היה סוכרתי..

אז זה ממש היה משמרת.. וכאן אנסה לשתף קצט ממה שעברתי

אז קודם כל - הכי חשוב - אם אתה חושב "ללכת על כל הקופה"

i.e. לישון אצלו לילות שלא יהיה לבד אז זה מבורך.. רק תשים לב לדברים הבאים

חוויה אחת זה בסוף הגבולות גזרה.. תמצא לך את שגרת היום שלך

סתם למשל חצי מהתקופה הייתי בגינון.. אתה לא בא להתנחל אצלו בדירה (לא שזה רע חח)

וחשוב יותר תחשוב על הדינמיקה מה משותף על מה אתם יכולים לדבר איתו או _מה אתה יכול ללמוד ממנו_

וגם מה אתה יכול לעשות כדי שהאוירה תהיה יותר נעימה נגיד תיקנתי אצלו דברים ושאלתי אותו על זה שאלות

סבא שלנו היה מאנץ' אמיתי הוא שמח מאוד על זה זהיינו אצלו ובאמת שימחנו אותו

למדנו ממנו הרבה יותר בנדודשלי

דבר שני תחשוב שזה השנה האחרונה של סבא שלך..

אני לא מכיר את המקרה אבל תחשוב.. כי בסוף זה השנה האחרונה שלו

למשל סבא שלי עד קצט לפני היינו הולכים לדף יומי ביחד וזה היה מטורף גם אם לא תמיד התחברתי ל"להריץ דפים בלי להבין"

היה פה רובד נוסף וחשוב מאוד..

ופה גם אציין שתחשוב לא לכולם מתאים לשרוץ כל הזמן אצל סבא שלהם.. מבין?

מה המרחק ביניכם? אתה יכול להתנייד בטוב? כמה זמן אתה יכול לשרוד אצל סבא שלך לפני שאתה

completly out of your mind קח את זה בחשבון

תראה בשבילי זאת הייתה חוויה משמעותית מכמה בחינות

א - ימי שישי אצלו בבית כשהוא לא עבד היו מעניינים..

ב - סבא שלי הרגיש שהוא בעצם לוקח עלי אחריות.. שזה היה חשוב לו (נראה לי לפחות)

ג - הוא ממש עזר לי להתארגן על עבודה

ד - לקראת הסוף - אז כן אכתוב על זה פה

לגבי "חבל שלא הייתי איתו כל רגע מהחיים"

אז מצד אחד זה החיים שלך אבל כן הייתי מייחס למשפט הזה חשיבות

בעניין של כן לעשות מאמץ - בסוף _אתה תמיד קודם_ אבל אתה יכול גם לעזור לסבא שלך וללמוד מזה..

בהצלחה

יישר כח שאתה חושב על זה..

גם אם תהיה אצלו נגיד 2 לילות בשבוע הפגת בדידות ועשית טוב כנראה

אבל מי אמרך שזה השנה האחרונה?

לשתף בהתלבטויות רציניות שיש ולנסות לקבל עצות (אין חובה לפעול לפיהם, אבל כדאי להכיר, מן הסתם יש לו ניסיון חיים)

ניסיון להתראות כל שבוע/חודש, כתלות בזמן שיש.

לנסות לדאוג שיהיו שבתות יחד ולמצוא זמן להיות יחד בשבת.

אנחנו רצינו לעשות את זה ותכננו אבל כל פעם דחינו - ולצערינו הוא חטף שבץ ואיבד את היכולת לדבר.

אז סבא איתנו עדיין, אבל את הקול שלו כבר איבדנו.

תסתכל מהזווית שלו מה יעשה לו טוב

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות נוכח באמת. לפעמים דווקא הדברים הקטנים נשארים הכי הרבה: ארוחה משותפת, שיחה בלי טלפון, תמונות, הקלטה של סיפורים מהעבר, ואפילו לשאול אותו שאלות שמעולם לא יצא לשאול. העיקר הוא ליצור זיכרונות שאתם באמת חולקים יחד, בלי להפוך כל מפגש ל"פרידה אחרונה".

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות שם בשבילו. דווקא מפגשים פשוטים ועקביים יכולים להפוך לזיכרונות הכי משמעותיים: לשבת יחד לקפה, לשמוע סיפורים מהעבר, לצלם תמונות, לבשל משהו ביחד, ואפילו להקליט את הקול והסיפורים שלו. הכי חשוב להיות איתו באמת, בלי שהמחשבה על הפרידה העתידית תיקח את המקום של הזמן שיש עכשיו.

אבל היא נפטרה כשהייתי קטנה

ישנו אצלה פעמיים בשבוע, איתה בחדר, היא הייתה מלמדת אותנו לסרוג, מלמדת אותנו את שפת האם שלה, הייתי עוזרת לה קצת בבית. מבחינתי לא הייתי צריכה לעשות יותר כילדה הקשר היה מאוד קרוב, רק נגמר מהר מדי. לא יודעת לאן זה היה מתגלגל כבוגרת

שיהיה.

צריך לבחור רק אחד, העדפה הכוונה אחד על פני האחר, כלומר כשיש לך רק אופציה אחת.

עם משפחה יש הרבה הזדמנויות,

עם חברים יש פחות.

לפחות ככה זה אצלי

משפחה שלמה בדרך כלל זה חיבור בין אנשים שההעדפות שלהם קיצוניות בהבדלים. למשל תינוק בן שנתיים ומתבגר בן 14.

כשזה משפחה, עדיף לפצל, בדרך כלל.

כשזה חברים - עדיף לבחור חברים עם העדפה דומה לאותו סוג של טיול.

אבל יציבות כלכלית לא נוצרת בהכרח מרכישת תואר או מקצוע והגשת קו"ח. השוק הרבה יותר רחב וגדול מזה.

אם למדת כלכלה אז זה בסיס לדעת את זה.

ומניות?

מוזמן להרחיב מעט אם תרצה..

בכל אופן, אכן מבאס, אני הצגתי את הרף המינימלי בעייני..

מהצד של ההכנסות

כן יש שוק עבודה שיכול להיות קשוח וAI שמשנה דברים והרבה אנשים על משרות

אבל עדיין רוב העובדים בינוניים ומטה

אם רוצים להצליח יותר

צריך להיות עובד טוב יותר שתורם יותר למערכת

ראש גדול

רצון ללמוד ולהתפתח

לתת ולקבל מעבר

למצוא עבודה שאוהבים ורוצים להשקיע

יש משרות שצמאות לעובדים טובים

ככה אפשר לא רק להגיע למשכורת ממוצעת אלא יותר

מהצד של ההוצאות

רוב האנשים צורכים את מה שהם חושבים שהם צריכים

ואולי הם באמת צריכים

אבל התנהלות נכונה מתחילה בצריכה בהתאם להכנסה

לצרוך פחות מההכנסה

ואז נשאר כסף לחסוך ולהשקיע

בגילאים צעירים זה קשה יותר

כי אז ההכנסה יכולה להיות נמוכה יחסית

אבל אם מבינים את הקונספט שלא מוציאים מה שאין

אפשר להתנהל נכון גם בהכנסה נמוכה

ואז כשההכנסה גדלה אפשר לחסוך יותר

שינה קצת. נשאר רק ההקשר ההיסטורי של היום, ומופנית כלפינו הדתיים פחות ביקורת על החגיגות ביום הזה.

עדיין מופנות ולכן זה שינה קצת. אבל גם קצת הוא חשוב

נכון, גם שינוי קטן בטון או בהקשר יכול להיות משמעותי, במיוחד כשמדובר בנושא רגיש עם מטען היסטורי וחברתי.

פוליטית יותר מאשר עניינית?

אתן לך דוגמא -

אתמול ראיתי ברשת חברתית מסוימת שאנשים רבים מתחו ביקורת על כך שהיו חגיגות ביום הטבח. בעיקר שחגגו במתחם הנובה אבל לא רק (דווקא לגבי מתחם הנובה זו ביקורת שאני יכול לקבל). אחד השווה את זה לחגיגות ביום השואה.

כתבתי לו שלידיעתו התאריך הוא ה3.10

(הרי הוא לא באמת מציין את שמחת תורה תשפ"ד אלא את ה7.10. אבל אם אפשר למתוח ביקורת כלפי דתיים למה לא?)

ולא כתגובה לפסטיבל חטופים כזה או אחר

לכם גם התייחסתי דווקא אליו. אבל הפוסט שם אכן עסק באירוע שהתקיים בנובה

במחילה, אלה אנשים טיפשים שזזים לפי החליל של דף המסרים שהם לא מודעים לכך שהם מקריאים אותו.

אנחנו רוקדים בשמחת תורה ושמחים בפורים ושמחים בסוכות ומדליקים בחנוכה (אגב, האם הפסטיבל בחנוכה זה בסדר למרות שבתאריכים האלה היתה השואה?) אפילו שהשואה באירופה הייתה 5 שנים וכל אחד מהחגים בלוח השנה קרה בה. החג מבטא משהו נצחי, והטבח - כל טבח או אסון - הוא זמני ונקודתי ביחס לנצח. ולכן לא מבטלים את הנצח מפני הזמני, אך מזכירים את הזמני גם בתוך הנצח. אצלנו הקפה שישית הפכה להקפת זיכרון, ספציפית (גם לצערנו יש לנו נופל מהקהילה שההקפה לזכרו).

לכן תיקנו לומר יזכור ואל מלא רחמים; לכן תיקנו אב הרחמים.

שלא מתאים לצורה בה הורגלנו לחגוג אותו...

עשו הקפה אחת המוקדשת להודיה והקפה עם תפילה להצלחת חיילינו וביזכור בשמחת תורה מוסיפים כקהילה משהו לזכר ההרוגים בטבח

ששרים בה רק שירים רגועים/עצובים ולפניה אומרים כמה מילים על זה שהשמחה מהולה בעצב, בזיכרון וכו'

מעניין לראות שהשאלה הזאת עדיין חיה גם שלוש שנים אחרי. נראה שאין תשובה אחידה: יש קהילות שמשלבות זיכרון בתוך ההקפות, ויש כאלה שבוחרות להמשיך כמעט כרגיל. דווקא המגוון הזה מעניין לראות מה באמת נשאר כמנהג קבוע לאורך זמן.