הש
אני חושבת שאני חולה
וסופית- יש לי אלרגיה לקיץ
שוב סבב רופאים
ואפילו שני אופטלגין לא עזרו לי
בא לי לכתוב ערימות של מילים
והבטחתי לעצמי לפני שנים שאכתוב את זה, אבל אני לא זוכרת למה, אז רק-
אדם בתוך עצמו הוא גר
ואני שוב מסדרת את התיקיה, יש לי המוני שירים. נחשו
ושישה ספרים להממ. שבוע וחצי. אספיק?
בקטע של תורות לאוטובוסים, אני נחמדה מדי. אני בחיים לא אגיע לשום מקום
ודבורים זה פשוט דבר מפחיד
עברו כבר יותר מארבעה חודשים! 
ממש הרשמתי את עצמי
וישנתי כמה שעות בצהריים
וזהו
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
