הקטע הזה שאתה רואה את סמל המחלקה השניה מקדר להם את הצורה
(כולם מצב 2 בזמן שהוא מכניס בהם ערכים כמו חינוך ומשמעת, עקפת הבסיס וכו')
ואתה צוחק כי לך אין סמל.
ואז...
|פה המתח|
אתה שומע שיחה של חברים שלך שמדברים עלזה שהסמל מחלקה שלך
יחזור שבוע הבאה מהגימלים ואתה מתחיל לחשוש שהוא ירצה "להשלים פערים..."
(זה יצא ארוך ומסורבל אבל באמת שאמור להיות מצחיק...
)
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
