רגילה,כמו כולםאבל לפני קצת רקע:
הייתה לנו השבת שבת עם בנות של חברים לרפואה
שיייאא הכיפית.
ואני הייתי צמודה לבחורה ממש חמודה ושקטה,
ואפילו עצמאית משהו
והחניכה השכנה לחדר ממש אהבה אותי, ואהבה לדגדג אותי,
אבל היא לא רצתה לשמור על קשר..
ולבדיחה:
מה הכסא גלגלים שר לחניכה?
אינך יכולהההה, ככה סתם ללכתתתת
אינך יכולהההה, לעזוב אותיייי....
אפילו אם תגידי, זה לא כדאי
אפילו אם תגידי, לא אין לי פנאי
אפילו אם תגידי, לך לך מעליי(למרות שטכנית היא צכה ללכת מעליו..
וכל השבת שרנו את זה והחניכות לא הבינו
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
