אלא ביחס למדד.

העלאת השכר לא מייצרת כסף או מוצרים, היא גורמת לחלק אחרת את הכסף [ובמילא המוצרים] שקיים כבר. אם רוצים להשאיר את החלוקה הנוכחית, אפשר לא להעלות בכלל את המשכורות.

[אם יצמיד את כל המשכורות לשכר המינימום, זה בעצם שכל השכירים, עניים ועשירים, ירוויחו על חשבון העצמאים, עניים ועשירים]

צפו לעליית המחירים בסופר, באותו יום שבו יעלה שכר המינימום.

זה שעלויות של מעסיקי העובדים בשכר מינימום קופצים באופן אוטומטי, כמו למשל קופאיות וכו'...

נניח [האחוזים לדוגמא בלבד, אבל העיקרון יהיה נכון גם לגבי אחוזים אחרים] ששכרה של הקופאית עלה ב20%,  ושכרה הוא 10% ממחיר המוצר, מחיר המוצר אמור לעלות ב2%.

עבור מי שגם שכרו עלה ב20% זה עדיין משתלם.

הגדלת שכר המינימום, לא נועדה לייצר כסף חדש.

היא נועדה לחלק את הקיים, בצורה שנראית הוגנת יותר בעיני מקבלי ההחלטות. [עקרונית, לא נכנס לבחון מה באמת עובר להם בראש].

מה גובה שכר המינימום שייצור איזון נכון - אני ממש לא יודע.

נדיר ששומעים מאנשים הערכה והתפעלות ממעשה כלשהו של הממשלה או מחוק כלשהו.

נדמה שלא משנה מה יעשו, דבר אחד, או הדבר ההפוך לגמרי - תמיד יתלוננו.

לכן למדתי כבר לא להתרגש יותר מידי מתלונות. אנשים אוהבים להתלונן כי אוהבים להתלונן.

בסופו של יום, כמה שזה מפתיע - דווקא נראה שאנשים יחסית חיים בארץ די טוב. אז נכון שאנחנו לא חיים בארמונות הפאר של סעודיה או איזו נסיכות ערבית - נכון, אבל החיים כאן יחסית בסדר, ואנשים לחלוטין, לחלוטין לא מתים מרעב בישראל.

בעיקר מצחיקים אותו "מעמד הביניים" שיודע לבכות ולבכות ולבכות - ורגע לאחר מכן לנסוע לחו"ל לחופשה של שבועיים, עם המלונות הכי מפנקים וכו'...

נו, באמת.

למשל כי אלו דברים שנעשו בדרך נכונה.

והורדת מחירי הגבינה הצהובה - תלכי לאדמין שיסביר לך למה אסור להתערב מבחינה ממשלתית במחירים שונים אז הנה, תמיד יהיו שיתלוננו...

קשה לי להאמין שיש דבר אחד שהממשלה עושה שממש כולם יאהבו (בכולם, אני גם לא מתכוון ל100 אחוז - אפילו "רק" 90 אחוז...).

כל פעם יצאו ויצעקו, אבל ימשיכו לחיות "טוב", למרות ההכחשה...

"הכל סובב את האשכנזים". 

המדינה משך שנים הגנה על הקודמות ולא איפשרה להתחרות בהן (חמור בפני עצמו, אגב) - ואז ביום אחד הכריחה אותן לאפשר להשתמש בתשתיות שעליהם השקיעו מליונים - למתחרים הכי פרועים שלהן.

למה רק קצת גזל? כי משך שנים המדינה איפשרה לחברות הללו  (ולעוד רבות אחרות) לגבות(לחמוס) מליונים מהלקוחות שלהן בגלל העדר תחרות.

אז קצת מגיע להם....

מה שקרה בפועל זה אכן ירידה מבורכת של המחירים, אבל גם ירידה ברמת השירות. חוקי התחרות החדשים (כדי למנוע הפיכת לקוחות החברות החדשות לסוג ב') מונעים מחברות הסלולר אפשרות לתעדף לקוחות שמשלמים יותר ובפועל הרשתות הסלולריות סתומות.

היום אם אני רוצה להזמין שירות פרימיום של רוחב פס מובטח, אסור להם לפי החוק למכור את השירות הזה.

עד לפני מהפיכת הסלולר היינו מגיעים לשטח עם מודם סלולרי, מרימים שידור חי והיה עובד מעולה. מאז מהפיכת הסלולר אנחנו חיביים לעבוד עם קווים של בזק מאחר ורשתות האינטרנט בסלולר עמוסות וחנוקות ולא שמישות בכלל בארועים גדולים.

ככה זה שמתערבים בשוק.

בשוק חופשי היו נוצרות חבילות מחירים מתאימות לכל סוג של לקוח, וחברות מתחרות קטנות היו יכולות לתת כיסוי חלקי ובעייתי אבל זול יותר.

וכל אחד היה בוחר את מה שמתאים לו...

מגזל של כל הציבור במשך שנים.

שום דבר עוד לא מושלם.

אבל לדעתי עדיף קצת פחות שירות ועוד אלף שקל בכיס כל חודש..

גזלו אותם? אולי הגונב מגנב פטור...

חוקים הגנו עליהם עד היום, חוקים שינו את זה.

רק צריך לדעת שזה היה מעבר ממצב לא מושלם למצב אחר.

צריך היה לאפשר לכל מי שרוצה להתחרות, ולעזוב את אחיזת החנק הממשלתית.

מושלם יהיה רק בגאולה השלמה...

אגב, כל הרפורמות שמדברים עליהם בחלבי או בכל תחום- הכל ככה שמכניסים עוד חברות אבל לא פותחים לגמרי?

ומה יהיה עם תחרות בחשמל? יש פוליטיקאי שסימן את זה כבר כמטרה???

אפשר לייבא עכשיו יותר חלבי ושופרסל כבר משיקה מוצרים כאלו.

הוא מדבר בעיקר על הגבינה הצהובה ועוד קצת שהתחילו מחירים לרדת.

הם תמיד עלולים להזיק למי שמתחיל איתם (הרי חברת החשמל היא מאפיה אחת גדולה)

ואף אחד לא מסוגל להתמודד בלי חשמל, בניגוד לדברים אחרים..

"היד על השאלטר" (של החשמל במדינה).

מקורות (מים)

רשות שדות התעופה (אין נמל תעופה מתחרה. שביתה בנתב"ג ואין יכולת לטוס לחו"ל).

אם חח"י לא הייתה גוף גדול ומונופוליסטי כמו שהיא, היא מזמן הייתה פושטת רגל.

ההגבלות הם לא רק מהממשלה. לא כל אחד מסוגל להקים תשתית סלולר מאפס. זה שוק שמאופיין בהרבה הרבה הוצאות קבועות התחלתיות, וכמעט אפס הוצאות משתנות.

@Admin

בס"ד

בכמה החליטו להעלות- ב2 שקלים בלבד מ23 ל25 ש"ח לשכר המינימום!!!

ואם גם נעשה חישוב שהדלק מתייקר, מוצרי יסוד עולים, והכל רק מתייקר ויש הטלת מיסים-  אז אין העלאה בגרוש!!!!

לכן לא מתרגשת מה2 שקלים שנוספו לי למשכורת כמחליפה בגני ילדים ביישוב שלי.  ומה עם הזקנים' החולים, ניצולי השואה והנכים(שאני אחת מהם- מקבלת לפחות קצבת נכות עלובה של 2500 ש"ח- גילוי נאות) מה איתם?!!!

הם לא מקבלים גרוש לשכר.... לקצבה זה נקרא אצלם מביטוח לאומי.

אני הייתי מוכנה אם כבר לוותר על ה2 שקלים האלה ולתת למי שבאמת צריך/כה!!! זוועה שיש במדינה גם רעבים ללחם!!!!

נתפלל לטוב ב"ה אמן!!

במדינה. נקודה סוף.

זה בניגוד למדינות שונות בעולם, קפיטליסטיות יותר או סוציאליסטיות יותר. במדינת ישראל אין באמת דבר כזה רעב - זה אמירה לצורכי פתיחת הלבבות של בני ישראל הרחמנים, כדי לעזור לנזקקים (שבאמת נזקקים - אבל לא רעבים ללחם)

ואני מדבר כי אני קצת מכיר את העולם הזה, אמא שלי היא עובדת סוציאלית. ואני אומר לך - משפחה שבה לכל ילד יש פלאפון, לעיתים סמארטפון, ועם חבילה, ויש להם טלוויזה בבית עם לווין - וטוענים ש"הם רעבים" - סלח לי, הם לא רעבים, הם נצלנים.

אם משפחה לא יודעת להתנהל כלכלית והאבא מעדיף להשקיע את הכסף בסיגריות, או ברכב, במקום לנסוע בתחבורה ציבורית, כי הוא "מפונק", ואז הם מתלוננים שהם "רעבים ללחם" - הם לא רעבים ללחם, הם מפונקים.

במדינת ישראל, אין באמת אדם שאין לו בצורה מוחלטת מה לאכול והוא יגווע ברעב. דבר כזה יקרה לא בגלל הכרח אלא בגלל רצון של אותו אדם לאמלל את עצמו.

ואני מצטער שאני חד כזה, אבל זאת האמת. אני מכיר מספיק משפחות נזקקות, חילקתי למספיק כאלו בעיר שלי מתנות לאביונים, קמחא דפסחא, וכו' וכו' - ואכן, חד וחלק - זה לא נכון, אין רעב ללחם. את הבסיס כן יש. (או "יכול להיות") - אולי לא הרבה מעבר לבסיס, זה נכון. מילקי כל יום לא יוכלו לאכול, נכון. יתכן בהחלט שגם לא יוכלו לאכול עוף כל יום.

אבל להציג מצג שוא כאילו יש ילדים שלא יכולים לצאת לבית ספר עם סנדויץ עם גבינה או סוג אחר של ממרח בסיס - זה טריקים של עמותות סיוע, שרוצים פשוט - בהיגיון בפני עצמו, בהחלט - למקסם את הכסף שהם יכולים לקבל מהנדבנים השונים.

ואז הם "מורידים" את הממוצע. 

ומי שחי באמת. לא משקר בתלוש וכו'

גם אם ההכנסה שלו נמוכה, הוא לא נחשב נזקק.

ולא זכאי לכל ההטבות.

קחי חוק הכי הזוי.

זוג נשוי- הבעל עובד?

זה לא משפיע על האפשרות של האשה לקבל הבטחת הכנסה.

משפחה חד הורית-

מזונות (נגיד שזה היה מגיע לסכום הכנסה כלשהיא) 

זה נחשב להכנסה של האשה!

לא לוקחים בחשבון שזה הכנסה יחידה!!

ואז היא באה לבקש השלמת הכנסה ומחשבים לה את המס\זונות, ועושים כל מיני נוסחאות, ואז אומרים לה- תוכלי לקבל 350 השלמת הנסה.

לפני זה תחתמי בלשכת התעבוקה שתקבלי כל עבודה שיתנו לך, כולל כזו שיכולה לגרום לביטוח לאומי לשלם בסוף קצבת נכות (נפשית) אחכ תבואי ל5 וועדות אחכ תחכני שלושה חודשים, ואז, אולי, יאשרו את זה. אולי

וזה רק מה שאני יודעת. יש עוד המון...

לפני שקונים לחם (ולא חלב, ולא קוטג'. כיכר לחם לא פרוס) 

יש הוצאות שיורדות... 

בבנק לא ישאלו אותך אם אתה רעב, יעניין אותם שהצק של השכירות חזר.

שהתשלומים הקבועים האחרים יורדים...

זה לא כזה חד משמעי.

טוב, כדי לא לצאת נחרץ לגמרי, אגיד - יכול להיות שיש משפחה או שתיים בישראל שבאמת הצליחה איכשהוא להגיע למצב שגם כסף ללחם אחיד אין להם - אבל לא ל"כמות" שיכולה להימדד באחוזים.

(אגב - בדרך כלל משפחה שבמצב בעייתי, גם תהיה בדיור ציבורי בו שכר הדירה נמוך מאוד עד כמעט לא קיים. בתור בן לאחת שגרה כל חייה עד לנישואיה, בדיור ציבורי - יש לי קצת הבנה מה זה אומר, לצערנו...)

אני מדברת מהחיים.

ראיתי דברים

רואה דברים

שעד שלא נכנסים לעובי הקורה  לא מאמינים שזה אפשרי

בטוחים שבטח הם מבזבזים/מהמרים/שקועים בחובות

ולא. ממש לא.

וני לא הולכת להתווכח על זה...

טעות- שתי אוכלוסיות חלשות

טעות - ממש לא רעבים ללחם

טעות גדולה

המינימום שמשפחה צריכה לעשות בשביל עצמה במצב כזה הוא לפחות שאחד ההורים יעבוד, אם אי אפשר ששניהם.
 

שטויות. אני לא דיברתי עליהם. אני מדברת על משפחות עובדות

שלא נמצאות בתחתית של התחתית (על עצם זה שיש להם תלוש משכורת)

ולכן הם לא זכאיות לכלום.

לא ידעת שכל מי שפונה לדיור הציבורי מקבל דירה במיידי?

טוב, לא כולל משפחות עם פחות משלושה ילדים,

לא כולל משפחות שאחד מבני הזוג (גם אם הוא יחיד) מרוויח שכר מינימום

ולא כולל עוד 500 קריטריונים

תבדוק כמה עולה להם שכר דירה מים חשמל וכו'..

רוצה לבוא לסיור?

משמעותי!!

צפו לעליית מחיר במקומות בהם עיקר העלות זה שכר מינימום כמו פלאפליות, ופיטוריהם של אנשים ששכירתם אינה כלכלית במצב החדש.

(אנשים לא יודעים, אבל למעשה שכר המינימום הומצא במקור באמריקה כדי לדחוק את השחורים משוק העבודה שם, ושימש את יצרני המעליות האוטומטיות כדי להוציא מהמשחק את מפעילי המעליות הידניות שהיו מקבלים שכר מינימום שהעלאתו הפכה את המוצר שלהם לכלכלי)

בס"ד

כי באמת יש אנשים שקשה להם והם בטוח לא יהיו מליונרים מהתוספת הפיצית הזאת שבאה עוד ב3 שלבים ולא אחד כמו בכנסת.

מה אגיד לכם... נתפלל לבורא עולם שיעזור לכולנו "ולא לידי מתנת בשר ודם אלא לידך הפתוחה והרחבה".... אמן!!

בס"ד

מבינה שייצרתי מעט מהומה בכך שכתבתי "רעבים ללחם" ... אבל התכוונתי בכללי לכל דבר שחסר לאו דווקא ללחם...

התכוונתי רק לתאור כללי.

כי באמת יש אנשים שקשה להם והם בטוח לא יהיו מליונרים מהתוספת הפיצית הזאת שבאה עוד ב3 שלבים ולא אחד כמו בכנסת.

מה אגיד לכם... נתפלל לבורא עולם שיעזור לכולנו "ולא לידי מתנת בשר ודם אלא לידך הפתוחה והרחבה".... אמן!!

יש עוגה אחת וכשנותנים לשכבות חלשות חתיכה קצת יותר גדולה זה בא על חשבון אחרים.

השרשור הזה מזכיר לי למה לקחתי הפסקה מהפורום.. משום מה יש נטייה לאנשים אטומים להתקבץ אליו.

היו שלום עד הפעם הבאה..

כי אתה טוען שאוטומטית בגלל עליית שכר המינימום, המחירים יעלו. כשאומרים לך שלא עלו, אתה אומר שהם זוחלים בהדרגה - ככה תוכל למעשה להגיד לנצח. אגב - מחירים הרבה פעמים עולים גם בלי קשר לעליית שכר המינימום, אז כדי שתוכל להוכיח את מה שאתה אומר, אתה חייב לבנות מודל מאוד מסובך שמראה שעליית המחירים הממוצעת, למשל, בחודש "רגיל", שבו אין הקפצת מחיר מינימום  - נמוכה בהרבה מעליית המחירים הממוצעת בחודש "מיוחד" שבו הוקפץ מחיר המינימום למעלה.

אני די בטוח שמעולם לא בנית מודל כזה, ואתה מסתמך אך ורק על הנחות כלליות שלך, שנובעות (ובצדק) מתפיסת העולם שלך.

אתה מוכן לקבל את זה שיש אנשים שתפיסת העולם שלהם שונה בהקשר הזה, ולכן לא מקבלים את ההנחה שלך שהמחירים עולים בגלל מחיר המינימום שעלה, וגם מבססים את זה על מה שהם רואים ביומיום במכולת וכו'?

אלא אם כן יש לך הוכחה מדעית כמו שאמרתי, מוצקה, למה שאמרת.

אבל כזאת עדיין לא הצגת.

אף אחד לא ימכור בהפסד. זה הגיוני?

אנשים צריכים להרוויח מהעסק שלהם.

ולאנשים שקיבלו עכשיו תוספת יש יותר כסף לשלם.

עובדה ראשונה: הממשלה הודיעה מראש שהשכר יעלה במשך שנתיים. כלומר מי שצריך לעשות את החישובים שלו עושה אותם כבר היום, ומייקר את המחירים עוד לפני העליה בפועל.

לחילופין: הוא יכול להשתמש בפחות עובדים וביותר מכונות. אנשים כמוני העובדים כמתכנתים יודעים שהעבודה שלהם לפעמים גורמת באופן ישיר לפיטוריהם של עובדים שאת עבודתם עושה המחשב.

כשהשכר עולה, התקציב של פרוייקטים כאלה ^ עולה גם הוא.

כשעולה שכר המינימום, זה משפיע על השכר במגזר הציבורי מיד ("השלמה למינימום" גם לעובדים שמקבלים מעל 10K), שבתורו מייקר את הארנונה. הארנונה מתייקרת רק פעם בשנה ב-1.1.

כלומר ההשפעה של שכר המינימום על הארנונה היא איטית יותר ממה שאתה חושב, אבל בוודאות מורגשת.

העלות של המוצר לא מורכבת רק ממחיר של פועלים בשכר מינימום. [למשל - מעלות שכרם של העובדים בסין, של עובדים מקצועיים ומנהלים בעלי משכורות גבוהות ועוד]

גם הביקוש למוצר לא מורכב רק מהביקוש של בעלי שכר מינימום.

לכן, אני מצפה שעליית מחירים כתוצאה מהעלאת שכר המינימום תהיה קטנה יותר מעליית שכר המינימום.

והעלאת שכר המינימום תעזור לאלה ששכרם עלה. [נכון, שיש גם השלכות על אנשים נוספים].

עדיין לא שמעתי מחשב שמנקה מרצפות, עדיין לא שמעתי על מחשב שמאבטח לבדו את המתחם וגם שולף נשק בשעת הצורך.

עדיין לא שמעתי על מחשב שאוסף את הזבל, וכו' וכו'

עובדה ראשונה: כל מה שאמרת, הכל - טענות. טענות שכדי שיהיה להן בסיס במציאות אתה צריך להוכיח אותן. עדיין לא אמרת לי האם עשית את החישובים ובדקת במקומות לאורך זמן את ממוצע עליית המחירים וכו', ויצרת מודל שיבדוק האם יש עלייה מיוחדת בזמן עליית מחירי מינימום.

רוב האנשים, אגב, לא עובדים בשכר מינימום, ולכן הם לא "מקבלים יותר כסף" ואין להם "יותר כסף לשלם".

אמת - בעל עסק שצריך להעלות את השכר של העובדים, מרוויח קצת פחות בשוטף. כמה פחות באחוזים - לעניות דעתי מאוד זניח. ממש ממש זניח, יחסית למחזור חודשי... 

לעניינינו - לא ראיתי עלייה מיוחדת במחירים בחצי שנה האחרונה - לא משהו שלא קיים תמיד. אבל אני מודה - גם אני לא יצרתי מודל ולא ביצעתי בדיקה רחבת היקף.

לסיכום - לטעון גם אתה יכול וגם אני, אבל בפועל כדי להוכיח שהטענה שלך היא ורק היא הנכונה - אתה לא יכול להסתמך על תיאוריה, אתה צריך להראות נתונים בפועל...

מכשירים שמנקים מרצפות כבר יש בקניונים וכו'. מכשיר כזה מאפשר לעובד אחד לנקות פי 4-5 מאשר כמה שמנקה פשוט יכול לנקות עם סמרטוט ומגב.

המכשירים האלה לא התיקרו בעוד שהעובד הפשוט כן.

על תמחירים של עסקים אפשר להגיד שזה "טענה" (למרות שלכל בר דעת ברור שאם עולות ההוצאות יעלה גם המחיר), אבל על הארנונה (מרכיב יקר מדי בתמהיל ההוצאות של עסק, וגם של בתים פרטיים) אין פה בכלל ויכוח - היא קופצת ביחס ישיר לשכר המינימום.

בעל עסק שהרווחיות שלו גבולית גם ככה - יעלה את המחיר או שיסגור.

זה פשוט ברור ואני מתפלא שאתה לא מעלה את זה על דעתך.

אז כדי להישאר באותה רווחיות הם צריכים להעלות מחירים בהתאם. את מחירי הלחם האחיד הם לא יכולים להעלות כי הוא מפוקח. אבל גם העובדים בטחנות הקמח מקבלים יותר, אז תעלה דרישה להעלות גם את מחיר הלחם המפוקח (או להגדיל את הסובסידיה) וכו' וכו'.

http://www.themarker.com/news/1.2461501

מס, כלומר  תשלום משכורות של עובדי מדינה (שהרבה מהם מקבלים שכר מינימום פיקטיבי כתוספת לשכרם האמיתי).

שכר המתדלקים (מינימום לרוב) והרבה מעובדי ההפצה הוא זניח פר ליטר, אבל המיסים משמעותיים.

80% עליית המדד (ששכר המינימום משפיע על חלקים ממנו בצורות שונות)

20% עליית השכר במגזר הציבורי.

המגזר הציבורי רגיש מאוד לשכר המינימום, בגלל שהרבה מאוד עובדים בו מקבלים "השלמה למינימום" גם אם הם מקבלים 10K וצפונה.

בנוסף, הרבה עובדי קבלן של הרשויות מקבלים מינימום, גם זה נכלל בחישוב.

כלומר בשנה שלאחר עליית שכר המינימום, הארנונה תעלה בעוד קצת.

כי אנחנו בני אדם, וחשוב לנו איך אנחנו נראים בעיני אחרים.

האם זה טוב? לא

צריך עבודה פנימית לא להיות מושפע מאחרים.

לדוגמה רואים אנשים גדולים, אנשי ציבור או רבנים, שיש עליהם תגובות, כעסים, והם צריכים להיות עם עמוד שדרה חזק כדי לא להיות מושפע מכל משפט שכל אחד זורק, כי ככה הם לא יגיעו לשום מקום..

אני מעריכה אותם על זה

כועסים זה אומר שאיכפת להם ממני

מתעלמים זה אומר לא איכפת

חושבים זה אומר שאני משמעותית בשבילם

כמה זה משנה?

תלוי מי זה וכמה חשיבות מייחסים לו בחיים

אבל התוצאות אמורות להיות ממש משמעותיות לסביבה שבה אני נמצא.

שהימין ינצח?

עוד מאותו דבר שהיה לנו עד עכשיו

(האסון הגדול בתולדות המדינה

ואחת התקופות הכי מפולגות שהיו פה)

כמו כל השאר

האם מספר 26 בליכוד ייכנס לכנסת, או שמא דווקא מספר 24 במפלגה של אייזנקוט.

זה מעניין כמו שאלות טריוויה בסגנון ''מי היה ההוגה הצרפתי שבתאריך 26 ביוני 1796 אכל תפוח אדמה בצבע אדום לראשונה בחייו''

אבל גם משתדל לבטוח בקב"ה שהכל לטובה

הנתק

הכיוון של השמאל שמטיף לנו מוסר על "ממשלת השתמטות" ברור מאוד כבר מההתחלה.

ההתפתלויות של מפלגת הדמוקרטים לאחרונה סביב הפסילה של שחאדה ורע"ם ממחישה את זה היטב.

יש למישהו ספק שיש להם מספיק מנדטים להרכבת ממשלה ביחד עם הערבים?

תפילות.

אבל חושש שאין לנו

לי אישית קשה להסיק מהעבר של המדינה על מערכת הבחירות הקרובה

בעיקר בגלל המלחמה שכל כך הרבה השתנה ברמה האישית והכללית.

אז פשוט מניחה שדברים יתקדמו כך או כך

שולח חיזוק

בתור תושבת יו"ש

ראיתי כמה התקדם פה לטובה בשנים האחרונות

מדאיג מה יהיה אם תקום ממשלת שמאל

זה ממש קריטי.

הרי אם חלילה לא יהיה רוב לימין - זה אומר גוש השמאל שמוכן לסגת מעזה, לבנון, סוריה; סכנה ממשית - וכאילו סתם נהרגו נופלינו.

זה אומר קואליציה בחסות מפלגות ערביות שללא ספק אחוז גדל ממצביעיהם, היו משתתפם בטבח אם היו יכולים.

כאלה שלא מכירים בלגיטימציה של מדינה יהודית. עבאס - בקואליציה הקודמת, אמר ש"הנגב זה קו אדום"... הנגב. וביטלו שם נטיעות בגללו.

זה אומר הריסה של חוות, ישובים - הרי ליברמן חושב שירדן צריכה לשלוט בחלק מיו"ש, האחרים רוצים שם מדינה לערבים ששם.

שלא לדבר על דמותה היהודית של המדינה. על מערכת המשפט - בקדנציה הבאה אמורים להיבחר 10 שופטים לביהמ"ש שמכנה עצמו "עליון". הרי כולם רואים את הנזק שהם עושים. וזו בחירה לשנים רבות..

לענ"ד - מי שגורם בהצבעתו חס ושלום לכך שהשמאל יעלה, הרי הוא כאילו עומד לילה לפני הטבח ואומרים לו: מה אתה מעדיף, שלא יהיה טבח - או כל מיני "דקויות" וסימפטיות אישיות שלך..

וזה כולל הצבעה למפלגות ימין שאין להן סיכוי לעבוד אחוז חסימה. וינטר ומטה (במספר המנדטים הצפוי).

לפי סקר של פילבר מהיום - הימין על 61 (לפני כן העריך 63-4), כי לראשונה זליכה והנדל עוברים, ואי אפשר לדעת מה יעשו אם ייבחרו ומה ירצו לסחוט.

לכן - זה לא איזה "פינוק אישי"... תצאו - תצביעו. ליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית, ש"ס... העיקר מפלגה ימנית שעוברת אחוז חסימה. פיקוח נפש דוחה הרבה עניינים "אישיים"...

שכמו שלא הייתה לנו "ממשלת ימין על מלא", ככה גם תתקשה מאוד לקום "ממשלת שמאל על מלא".

כנראה שהממשלה הבאה תהיה ממשלת פשרות וחצאים, וגם אם המפלגה שאני אצביע לה תהיה באופוזציה, זה לא יהיה סוף העולם.

באופן כללי, הבנתי במלחמה האחרונה שלפחד מדברים שאין לנו שליטה עליהם זה מיותר ומזיק. אני מנסה כמה שפחות להחשף לחדשות, ושנינו סיכמנו לנסות לבוא פחות להורים בתקופה הזו.

זה די מצחיק אם זה לא היה מעצבן: אבא שלי די ביביסט, ואבא שלי בעלי "רק לא ביבי". שניהם מאוד אוהבים לדבר פוליטיקה בלי שאף אחד ביקש. האימהות שלנו ממש רוצות ששתי המשפחות יפגשו באופן קבוע, ושני האבות שלנו די מסתדרים, רק אנחנו חייבים לארגן שהם לא יגיעו לפוליטיקה אחרת הכל אבוד.

לא סתם היא נפלה מהר, לשמאל יש יותר יכולות להרוס מאשר לימין כי יש לו תמיכה מלאה היועצת המשפטית לממשלה, מבג"ץ, מהתקשורת, מצמרת הצבא והמשטרה ועוד גורמים משפיעים (כגון ממשלות אירופה שרק רוצות שלא יהיו יהודים), כך שהם ממש יכולים להזיק בקלות בזמן קצר ולהחזיר הכל למה שהיה וגרוע מזה

אז אין מה להתנחם בזה

מסכימה איתך שעדיף להתפלל על העתיד מאשר לדאוג סתם

כשאין אין "אם בחוקותיי תלכו" ברמה הלאומית ויש את "ולא תקיא הארץ אתכם", הסוף ידוע מראש. בלי קשר לשמו של ראש ממשלת ישראל הבא.

הרעיון הוא להגיע למצב בלי חובות בלי דאגות כלכליות וכו'? או שאני טועה...?

לקחת אחריות ומשמעת על דברים נוספים? או רק פיננסיים?

תרגם לכולנו. אפשר? תודה!

השכל וההתפעלות שני עולמות הם: עולם קר ומיושב, ועולם רותח ומבוהל. וזאת היא עבודת האדם לחברם להיות לאחדים. ואז הבהלה נהפכת לשאיפה, והשכל - למורה דרך בחיים של עבודה ופועל.

ואולי טוב שכך

היום אתה סבבה עם בשר?

עוזרת בית

על

לקיחת אחריות

לקום ממקומות נמוכים

להתבונן על הפסיכולוגיה של החיים

להגשים חלומות

אולי הרוב נקי

שראיתי בספר אורחים באחת הארצות בחו"ל, בין חוות דעת מתפעלות

בספר מבקרים באחת האכסניות בחו"ל - בין שלל משפטי התפעלות

(מהארץ ההיא) בשלל שפות.

כשאמר לי ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן פ"ו על פסוק "מקצר רוח ומעבודה קשה", שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעבדות קשות וכו', עין שם, עמדתי לפניו כמשתומם, ומחשבותי היו תמהים בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת.

ענה ואמר בלשון גערה קצת, כאומר: "ואם יש לך אמונה – אין לך אמונה בעצמך" (האסטי אין דיר קיין אמונה ניט), והזכיר מיד מאמר רבותינו זכרונם לברכה "כי מי בז ליום קטנות" (זכריה ד י) – מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא? "קטנות" שהיה בהם בעצמן, שלא האמינו בהם בעצמן. ורש"י זכרונו לברכה פרש שם כפשוטו: "קטנות אמונה", אבל מדקדוק לשון הגמרא - שאמרו שם "קטנות שהיה בהם" - נראה מבאר דברי רבנו זכרונו לברכה שעקר קטנות האמונה שלהן היה בהן בעצמן.

ויש לפרש לפי זה, שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך; ומחמת זה היה בהם קטנות. וזה היה עקר קטנות האמונה שלהם - מה שלא האמינו בהם בעצמן. ויש לכון גם פרוש רש"י לזה:

והכלל המובן מדבריו שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני השם יתברך, כי לפי גדלת טובתו של השם יתברך גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך.

יש כמה בסגנון שבגדול מדברים בערך את אותו מנגנון רגשי.

ועוד משהו יש, אבל זה לא ברשת. זה איזה קורס קצר שעברתי בסוף 2019. חלק מהמשתמשים פה יודעים מה הסיפור.

כלומר היכולת להציב גבול לתהליכים שרצים בנפש ולהפנות אותם לזמנים שמתאימים לי להתעסק איתם.

והעתק קישור

הכותרת אחרי לחיצה על play

קישור ליוטיוב, לסרט

כלומר ברגע שרושמים בטקסט של התגובה את הקישור, הקישור מייד מתורגם להצגת הסרטון שאליו הקישור מוביל.

רק מלהיזכר בשמו של הסרט, עורי נעשה חידודין חידודין והלב רוטט.

אני יכול לחלק את חיי ללפני ואחרי שראיתי אותו.

וכן, ראיתי אותו הרבה יותר מדי פעמים...

איך התוכן של הסרט לדוס ממוצע?

אחת בין גבר לאשה, אחת בין שני גברים.

לא זכור לי שיש משהו בעייתי נוסף

לפחות על פי תקצירים (באנגלית). ושלא אובן לא נכון - יש בי אמפתיה עצומה כלפי להט"בים, אני לא מזלזל לרגע באתגרים שלהם, וסולד מהומופוביה. לא צפיתי, אך נשמע שזו פרופוגנדה שעניינה לדבר אל הרגש ולנסות לגרום לדתיים, (מכוון כלפי אוכלוסיה נוצרית, אך תקף גם ליהודים) שרואים סתירה (בצדק) בין מימוש נטייה הומוסקסואלית ובין הדת, להעדיף את ערכי הפרוגרסיביזם על פני ערכי הדת.

אני חלילה לא אומר שצריך להתעלם מהמצוקות של בני אדם. אך כן חושב שצריך לפחות להכיר בכך שתעמולה להט"בית היא 'בעייתית' בלשון המעטה עבור הדוס הממוצע...

כשיש נער שמספר להורים שלו שהוא הומו,

הדבר האחרון שנכון לעשות זה להפיל עליו את המלחמה בין השמרנים / דתיים לבין הפרוגרס / חילונים.

הוא בשר ודם, הוא צריך משפחה תומכת כמו כל אדם אחר, הוא לא עשה דבר רע בכוונה, הוא לא צריך להיזרק מתחת לגלגלי המשאית בשם קדושת המחנה.

הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי כולל השמות שלא שונו, מתאר נער בשם בובי שאמא שלו עשתה הכל כדי לשנות אותו. טיפולי המרה, פתקים ''מעצימים'' בכל הבית, דאגה לו לדייטים עם בחורות שהיא מלמדת בכנסייה, וכשהוא סיפר לה שהוא מאוהב בגבר - היא אמרה שהוא לא הבן שלה יותר (אני מתמצת כאן סרט של שעה וחצי בחצי פסקה, מן הסתם הכל יותר מורכב מזה אבל אלה עיקרי הדברים).

הוא נזרק מהבית, עבר לחיות עם קרובי משפחה במדינה רחוקה, אבל המשפט של אמא שלו ''לא יהיה לי בן הומו'' ביחד עם ההטפה הדתית שספג נגד עצמו, הובילו אותו להתאבד. לקפוץ מגשר.

בהתחלה אמא שלו אמרה שהוא התאבד בגלל שהנשמה שלו לא עמדה בכל החטאים שהוא עשה או משהו כזה, והאשימה אותו שחייו המופקרים הובילו למותו. היא התאבלה לא רק על זה שהוא מת, אלא גם על זה שהוא בוודאות יישרף באש הגיהינום.

לאחר מכן, בתהליך שנמשך זמן רב, ובעזרת מפגשים עם הורים אחרים, אמא שלו הבינה לאט לאט שהוא לא התאבד בגלל מה שהוא היה, אלא בגלל איך שהיא התנהגה אליו.

בסוף התהליך, היא הפכה בעצמה לפעילה למען זכויות להט''ב, ואפילו נשאה נאום בפני מועצת העירייה שלה. משפט אחד שהיא אמרה שם קרע לי את הלב, כי הוא החזיר אותי בדיוק לנער המפוחד שהייתי, בזמן שהרבנים בישיבה והחברים בחדר האוכל היו מדברים על ה''סוטים'' וה''בהמות'' שהם בעצם... אני.

במקור:

Before you echo condemnation from your pulpits and within your homes, please think and remember: a child is listening

בעברית:

לפני שאתם מהדהדים דברי שנאה וגינוי בביתכם או במקום הפולחן שלכם, תחשבו שוב ותזכרו: יש ילד שמקשיב.

כן, אני הייתי הילד שמקשיב. שמקשיב לרעל. שמקשיב וסופג. ומבין שהוא טמא. מבין שהוא בהמה. מבין שאין לו מקום בעולם.

אתה יכול לחפש בהיסטוריה שלי מכתב שכתבתי לרב שרלו לפני 18 שנה כשהייתי בן 15. נער בן 15 שכותב לרב שהוא לא מבין למה כולם שונאים אותו. שהוא לא מבין למה הוא בהמה. שהוא לא מבין מה הטעם להישאר בחיים. בן 15! וכבר הפנמתי בצורה הכי עמוקה שיש את השנאה והרתיעה כלפיי, למרות שהחברים והרבנים כלל לא ידעו שאני משתייך לאותה קבוצה עליה הם מדברים.

ומה הכי מדהים?

שים לב מה בובי בעצמו כתב ביומן שלו כשהוא היה בן 16:

''אני לא יכול לתת לאף אחד לגלות שאני לא סטרייט. זה יהיה כל כך משפיל. החברים שלי ישנאו אותי. הם אולי אפילו ירצו להרביץ לי. והמשפחה שלי? שמעתי אותם במקרה. הם אמרו שהם שונאים הומואים, ואפילו אלוהים שונא הומואים. הומואים הם רעים, ואלוהים שולח ילדים רעים לגיהנום. זה באמת מפחיד אותי כשהם מדברים עליי."

אתה קולט שהוא כתב את זה כמעט 20 שנה לפני שאני נולדתי, בקצה השני של העולם? ובלי להכיר אותו או את הסיפור שלו, עשרות שנים אחרי שהוא כבר מזמן היה מת, אני כתבתי דברים כ''כ דומים לרב שרלו?

זה לא פוליטיקה, לא פרוגרס, זה כאב עצום שחוצה דתות, תרבויות ויבשות. המחשבה על כך שאני כתבתי מכתב כ''כ דומה לשלו, פשוט מצמררת אותי.

הסרט הזה שינה את החיים שלי בכל-כך הרבה מובנים. פנימיים וחיצוניים. שינה את המשפחה שלי. שינה את ההורים שלי. שינה את אמא שלי.

לדעתך זו תעמולה?

תעמולה למה? לזה שהורים לא צריכים לדחוף את ילדיהם לאבדון?

אין בסרט הזה מילה אחת על נישואי להטבים. אין חקיקה פרו להטבית, אין תקציבים לעמותות להטביות, אין אימוץ, אין פונדקאות, אין ידועים בציבור. הסרט לא מדבר בשום שלב על פוליטיקה, על ימין או שמאל, על זכויות אדם או זכויות אזרח.

הוא מדבר אך ורק על לא לשנוא אנשים להט''בים ולא להחדיר להם למוח כמה אלוקים שונא אותם. על נער אחד בודד שהתאבד בגלל השנאה של אמו.

ובכל מקרה, זה מבוסס על סיפור אמיתי. מה יהיה סרט שאינו תעמולה בעיניך? אם זה היה נגמר בהתאבדות שלו, בלי השלב שבו האמא מתחרטת על מעשיה? הרי זה מה שהיה במציאות, אז לשנות את זה כדי שלא ינגוד אג'נדות מסוימות?

זה סרט על טרגדיה, לא סרט פוליטי.

כשהייתי בישיבת הסדר, שלחתי אותו למי שהיה הר''מ שלי בשמינית כדי שיצפה.

הוא ענה לי אחרי כמה שעות בהודעת אסמס עם 3 מילים:

ראיתי, התרגשתי, בכיתי.

הרב הזה הוא שמרן מארץ השמרנים, קראנו לו כל התלמידים ''דוס טרור'', אבל הוא לא ראה תעמולה אלא סיפור מרגש על נער אחד שפשוט היה הומו.

מייל ששלחתי למרי גריפית', אמא של בובי, לפני 15 שנים, בשנת תשעא 2011:

Hello. My name is Moshe, I am a 18 years

old, an Orthodox Jew from Israel. Last

Month, when I was in Yeshiva (Jewish

Studies Institute), I saw the movie

first time.I found many similarities

between Bobby's Christian family, and

my

Jewish family. Both believed that

homosexuality is a sin, that homosexuals

are condemned to hell. That's why it

was

so easy to identify with Bobby's pain,

with lack of understanding and

acceptance he felt, with the feeling

that his family would not accept him as

he is. When I saw the end of the movie,

my heart filled with hope. I saw an

example that religious people can

change, can get the difference, if they

so wish. I showed the film to my friends

from the yeshiva, and they told me that

the film changed them. Now they

understand the hardships of their gay

friend, Now they understand that the

Bible can not be an excuse for hartred.

I showed the film also my rabbi, and he

summarized it in three words: I saw, I

was excited, I cried.

From here, I want to praise you, Mary,

that you're a brave woman. Not given up

on love and acceptance, even after it

seemed it was too late. Thanks to your

strength, you success to emotion of

thousands of people, and success to add

understanding to the world.

Among Jews,

there is a common greeting, "yashar

koach", which means you'd be hard to

continue what you're doing now. So

yashar koach, and much happiness and health.

Moshe, Israel.

זאת התשובה של מרי, שנפטרה לפני 6 שנים:

LOVE KNOWS NO BOUNDARIES.

Moshe, YOUR KIND LETTER EXPRESSES THAT VERY WELL.

THANK YOU VERY MUCH.

PEACE AND LOVE TO YOU AND YOURS ON YOUR JOURNEY.

MARY GRIFFITH AND FAMILY

נ.ב.

במקור היה כתוב שמי האמיתי, שיניתי כאן למשה כדי למנוע זיהוי.

תרגום גוגל:

שלום. שמי משה, אני בן 18, יהודי אורתודוקס מישראל. כשהייתי בישיבה, ראיתי את הסרט בפעם הראשונה. מצאתי קווי דמיון רבים בין משפחתו הנוצרית של בובי לבין משפחתי היהודית. שתיהן האמינו שהומוסקסואליות היא חטא, ושדינם של הומוסקסואלים הוא להישלח לגיהינום. לכן היה לי כל כך קל להזדהות עם הכאב של בובי, עם חוסר ההבנה והקבלה שהוא חש, ועם ההרגשה שמשפחתו לא תקבל אותו כפי שהוא.

כשראיתי את סוף הסרט, לבי התמלא תקווה. ראיתי דוגמה לכך שאנשים דתיים יכולים להשתנות, יכולים להכיל את השונה, אם רק ירצו בכך. הראיתי את הסרט לחבריי מהישיבה, והם אמרו לי שהסרט שינה אותם. עכשיו הם מבינים את הקשיים של חברם ההומו, עכשיו הם מבינים שהתנ"ך אינו יכול להוות תירוץ לשנאה.

הראיתי את הסרט גם לרב שלי, והוא סיכם אותו בשלוש מילים: ראיתי, התרגשתי, בכיתי.

מכאן, אני רוצה לשבח אותך, מרי, על היותך אישה אמיצה. שלא ויתרה על אהבה וקבלה, גם לאחר שנראה היה שכבר מאוחר מדי. בזכות הכוח שלך, הצלחת לרגש אלפי אנשים, והצלחת להוסיף הבנה לעולם. בקרב יהודים ישנה ברכה נפוצה, "יישר כוח", שמשמעותה איחול שיהיו לך כוחות להמשיך במה שאת עושה כעת. אז יישר כוח, והרבה אושר ובריאות.

משה, ישראל.

תרגום התשובה:

לאהבה אין גבולות.

משה, מכתבך החם מבטא זאת היטב.

תודה רבה לך.

שלום ואהבה לך ולשלך במסעך.

מרי גריפית' והמשפחה

הדבר הכי חשוב זה קודם כל לקבל את המצב הקיים. בטוב. לאהוב את המערכת כפי שהיא. לאהוב את הגוף כפי שהוא, לאהוב את הנפש כפי שהיא. להיות מחובר במנגנונים הפנימיים (כי ניתוק פנימי זה קודם כל רעל הורג).

אחר כך, אחרי שאוהבים. אפשר בזהירות לשאול איך זה פועל ולמה זה פועל. "טיפולי המרה" הם בגדול שנאה עצמית כדי לכפות על המערכת כמו שמרקידים בעלי חיים בקרקס. אפשר בזהירות לשאול איך זה פועל ולמה ולהיות מוכן להיות מופתע מהתשובות. ה"הצלחה" במקרה הזה היא תהליך שהתוצאה שלו תהיה חיים טובים יותר ומאוחדים יותר. אחרי שבן אדם חי בשלום ובטוב עם עצמו, אולי הגורם שרצינו לשנות ישתנה ואולי לא. זה תוצר לוואי מבורך אבל קשה מאוד שזה יהיה יעד.

תודה שכתבת

אבל הסרט עוסק בנער שהתאבד ונותן דגש בעיקר על הצד הנפשי. על איך שאנחנו יכולים להתייחס בקלות ראש למצוקה אמיתית של מי שמסביבנו. במיוחד אם אנחנו בעלי השפעה עליו.

ראיתי את הסרט ואפילו בכיתי🫣

אני לא בא להמליץ לראות את הסרט, אבל לא כדאי למהר לשלוף את קלף האג'נדות בכל עיסוק בנושא הזה (ולהיזהר גם כן אנחנו מאג'נדות דורסניות שאין להן באמת שייכות בקדושה)

כמובן שבסוף הסרט האמא נהיית פעילה למען זכויות להט"ב, אבל הדגש הוא יותר האמפתיה ופחות העיסוק הפוליטי..

יש כאן נקודה חשובה: אפשר לבקר מסרים מסוימים בסרט, ובו בזמן להכיר בכאב האנושי שהוא מנסה להציג. לפעמים לפני הוויכוח על אג'נדות, צריך פשוט לעצור, להקשיב למצוקה של אדם אחר ולזכור שלמילים וליחס שלנו יכולה להיות השפעה עמוקה.

סבא שלי נפטר לפני שבועיים, אז בדיוק יודעת לספר איך זה מרגיש "אחרי".

לפני שלוש שנים, הייתה תקופה שהוא רצה שאני אגיע להיות איתו כל שבוע, ואמרתי שכן, אבל המציאות, החיים, והעובדה שלא ממש רציתי - זה לא קרה.

האם אני מתחרטת על זה? שאלה מורכבת.

בסוף אני מסכימה שאי אפשר לעצור את החיים, ואי אפשר לתכנן את הדברים לפי מה שיכול לקרות.

(ספציפית אצלנו יש משהו שכמעט קרה, וכואב מאוד שהוא לא, אבל זה לא שיכולנו לדעת)

מה כן לעשות: לקבוע זמן קבוע להגיע, להקשיב לסיפורים שלו, ואם אתה רוצה שזה ישאר - אז לצלם.

לשאול אותו את כל מה שלא יהיה אפשר לשאול אחר כך

מה שכן מתחרטת על שלא עשיתי - אבל ספציפי יחסית לסיטואציה אצלנו - לנסות להגיע יותר מפעם בשבוע, לנסות להגיע אליו באמצע שבוע גם אם לא הייתי בבית בשבת, לנסות ללמוד ממנו דברים שהוא אוהב לעשות או שחשובים לו, בעיקר כי זה יהיה נורא משמעותי בשבילו

בשביל לא להרגיש את מה יכולתי לעשות..

אני יכולה לעשות עכשיו?

אז עושים.

את אבי/סבם יותר. הוא היה ניצול שואה ולא דיבר על כך כמעט. כל כך חבל.

להגיד לו: אני אוהב/ת אותך. אתה יקר לי. תודה וברוך השם שאתה הסבא שלי.

לעשות לו ואיתו דברים שחביבים עליו. ללכת איתו למקום שחביב עליו. אולי אפילו

בית קפה, או משהו שקשה/לא נעים לו ללכת לבד.

לצלם אותו. להגדיל. לתלות תמונה שלו על הקיר ולהראות לו אותה.

אנחנו עשינו זאת, לצערנו, אחרי.....

להתפלל שיהיה בריא. כל יום.

להקשיב לו...

במילים אחרות: לאהוב אותו. ולהראות לו את זה. פשוט.

וה לא רק בשביל "לא להרגיש" - אלא כי זה ממש אמיתי..

מעולם לא היו לי סבים. אבל אם אשליך את השאהלה על מה שאני מכיר אני מדמויות אחרות שהן מודל בחיים שלי. אז הייתי קופץ על כל הזדמנות ליצור שיח או לבקר וגם ללמוד איתם ומהם

ביקשת תשובה מנסיון?

אז האמת שמנסיון של תקופה אצל סבא שלי כשסבתא נפטרה

אנוכי ובנדוד שלי היינו אצלו הרבה

היה לנו חדר קבוע חח מסודר כזה והתחלפנו עליו

היינו עושים אשכרה משמרות

ושתינו עד היום זוכרים את זה כתקופה משמעותית

היה בזה ערך מוסף כי סבא שלנו היה סוכרתי..

אז זה ממש היה משמרת.. וכאן אנסה לשתף קצט ממה שעברתי

אז קודם כל - הכי חשוב - אם אתה חושב "ללכת על כל הקופה"

i.e. לישון אצלו לילות שלא יהיה לבד אז זה מבורך.. רק תשים לב לדברים הבאים

חוויה אחת זה בסוף הגבולות גזרה.. תמצא לך את שגרת היום שלך

סתם למשל חצי מהתקופה הייתי בגינון.. אתה לא בא להתנחל אצלו בדירה (לא שזה רע חח)

וחשוב יותר תחשוב על הדינמיקה מה משותף על מה אתם יכולים לדבר איתו או _מה אתה יכול ללמוד ממנו_

וגם מה אתה יכול לעשות כדי שהאוירה תהיה יותר נעימה נגיד תיקנתי אצלו דברים ושאלתי אותו על זה שאלות

סבא שלנו היה מאנץ' אמיתי הוא שמח מאוד על זה זהיינו אצלו ובאמת שימחנו אותו

למדנו ממנו הרבה יותר בנדודשלי

דבר שני תחשוב שזה השנה האחרונה של סבא שלך..

אני לא מכיר את המקרה אבל תחשוב.. כי בסוף זה השנה האחרונה שלו

למשל סבא שלי עד קצט לפני היינו הולכים לדף יומי ביחד וזה היה מטורף גם אם לא תמיד התחברתי ל"להריץ דפים בלי להבין"

היה פה רובד נוסף וחשוב מאוד..

ופה גם אציין שתחשוב לא לכולם מתאים לשרוץ כל הזמן אצל סבא שלהם.. מבין?

מה המרחק ביניכם? אתה יכול להתנייד בטוב? כמה זמן אתה יכול לשרוד אצל סבא שלך לפני שאתה

completly out of your mind קח את זה בחשבון

תראה בשבילי זאת הייתה חוויה משמעותית מכמה בחינות

א - ימי שישי אצלו בבית כשהוא לא עבד היו מעניינים..

ב - סבא שלי הרגיש שהוא בעצם לוקח עלי אחריות.. שזה היה חשוב לו (נראה לי לפחות)

ג - הוא ממש עזר לי להתארגן על עבודה

ד - לקראת הסוף - אז כן אכתוב על זה פה

לגבי "חבל שלא הייתי איתו כל רגע מהחיים"

אז מצד אחד זה החיים שלך אבל כן הייתי מייחס למשפט הזה חשיבות

בעניין של כן לעשות מאמץ - בסוף _אתה תמיד קודם_ אבל אתה יכול גם לעזור לסבא שלך וללמוד מזה..

בהצלחה

יישר כח שאתה חושב על זה..

גם אם תהיה אצלו נגיד 2 לילות בשבוע הפגת בדידות ועשית טוב כנראה

אבל מי אמרך שזה השנה האחרונה?

לשתף בהתלבטויות רציניות שיש ולנסות לקבל עצות (אין חובה לפעול לפיהם, אבל כדאי להכיר, מן הסתם יש לו ניסיון חיים)

ניסיון להתראות כל שבוע/חודש, כתלות בזמן שיש.

לנסות לדאוג שיהיו שבתות יחד ולמצוא זמן להיות יחד בשבת.

אנחנו רצינו לעשות את זה ותכננו אבל כל פעם דחינו - ולצערינו הוא חטף שבץ ואיבד את היכולת לדבר.

אז סבא איתנו עדיין, אבל את הקול שלו כבר איבדנו.

תסתכל מהזווית שלו מה יעשה לו טוב

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות נוכח באמת. לפעמים דווקא הדברים הקטנים נשארים הכי הרבה: ארוחה משותפת, שיחה בלי טלפון, תמונות, הקלטה של סיפורים מהעבר, ואפילו לשאול אותו שאלות שמעולם לא יצא לשאול. העיקר הוא ליצור זיכרונות שאתם באמת חולקים יחד, בלי להפוך כל מפגש ל"פרידה אחרונה".

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות שם בשבילו. דווקא מפגשים פשוטים ועקביים יכולים להפוך לזיכרונות הכי משמעותיים: לשבת יחד לקפה, לשמוע סיפורים מהעבר, לצלם תמונות, לבשל משהו ביחד, ואפילו להקליט את הקול והסיפורים שלו. הכי חשוב להיות איתו באמת, בלי שהמחשבה על הפרידה העתידית תיקח את המקום של הזמן שיש עכשיו.

אבל היא נפטרה כשהייתי קטנה

ישנו אצלה פעמיים בשבוע, איתה בחדר, היא הייתה מלמדת אותנו לסרוג, מלמדת אותנו את שפת האם שלה, הייתי עוזרת לה קצת בבית. מבחינתי לא הייתי צריכה לעשות יותר כילדה הקשר היה מאוד קרוב, רק נגמר מהר מדי. לא יודעת לאן זה היה מתגלגל כבוגרת

היתה כשהיא גססה. דקות ספורות לפני הסוף. בכיתי ואמרתי לה את זה וביקשתי ממנה סליחה.

אתם תופשים? עכשיו אני שוב...בוכה. כשאני נזכרת בזה.

לא הייתי עוצר את החיים שלך, אלא מנסה לשלב בתוכם יותר רגעים אמיתיים איתו. שיחות קבועות, ארוחה ביחד, לבשל משהו, לשמוע סיפורים מהעבר, לצלם תמונות ולהקליט את הקול שלו — ובעיקר להיות באמת נוכח כשאתם יחד. לפעמים דווקא הרגעים הפשוטים הופכים לזיכרונות הכי יקרים.

אני ממש חושבת על זה הרבה

והמסקנות שלי:

להיות כנה עם הרגשות ולנצל הזדמנויות לבוא לבקר ולעשות דברים ביחד, למשל לשבת ביחד, להקשיב לסיפורים גם אם זה חוזר על עצמו. להסתכל בעיניים ולהרגיש את האהבה הזו שיש בשיחה, בקשר עצמו.

לשאול שאלות ישירות ואולי גם קצת קשות- סבא הוא אדם חזק מספיק כדי להיות מסוגל לענות על זה גם אם זה קשה רגשית או לא אמת היסטורית.

להפנים את זה שהוא לא תמיד יהיה כאן. שכל הפגישות והזמן ביחד זה בעצם פרידה. זה קשה אבל זה הופך כל מפגש למשמעותי.

להכיר בדברים הקטנים את היופי, את האדם שהוא. לספוג את כל המהות שלו...

זה נכס שיישאר לכם כמשפחה, ולך יישאר גם הזיכרון המתוק.

כוס תה, יושבים ותשים ביניכם מקליט (בכל סמארטפון יש), אפשר להתחיל משיספר על ההורים שלו, אח"כ על ילדותו… תתעניין ותקשיב.

אחכ בזמנך- תקליד ותסדר את זה.

אופציה נוספת- בילוי משותף יחד. חברותא / משחק / אפילו לראות סדרה יחד. תלוי בך ובו ובאופי שלכם

אין צורך "לעצור את החיים". אתה יכול לקבוע נניח פעמיים בשבוע.

אבל כשאתה שם - תהיה שם. לא פלאפון וכד'..

כעת - השאלה היא מצבו המנטלי.

אם הוא צלול, תשתף אותו מה עובר עליך. תתייעץ. תשאל אותו בפירוט על דברים מהחיים (לא "מה אתה אומר", אלא גם נקודות הכוונה.. איפה למדת כשהיית ילד, מה אהבת וכו'..). על זכרונות שלו. תעשה לכם תמונות סלפי ביחד.

תאיר פנים. "איך אני שמח להגיע אליך"... "איזה סבא אתה".. תשאל אם אתה יכול לקנות לו משהו בחנות..

אפשר להתקשר, אפילו לכמה דקות, להתענין מה נשמע.

אם הוא לא במצב מנטלי שיכול לנהל שיחה, אז מדברים בעיניים... זה ממש כך. להיות קרוב פיזית. לראות איך הטוב שיש בו כל החיים, נמצא גם כעת.

אל תרגיש שאתה חייב לעצור את החיים שלך כדי להיות סבא טוב. לפעמים דווקא הרגעים הקטנים הם אלה שנשארים הכי עמוק בלב: לשבת יחד על כוס קפה, לשמוע סיפורים מהילדות שלו, לשאול אותו שאלות שתמיד רצית לשאול, לצלם אתכם יחד או פשוט להחזיק לו את היד בלי לומר כלום. תקליט את הקול שלו, תכתוב את הסיפורים שלו, ובעיקר תגיד לו עכשיו את הדברים שאולי תצטער שלא אמרת. ❤️ אל תחפש שנה מושלמת — תנסה ליצור רגעים אמיתיים, בלי אשמה ובלי לחץ להיות שם בכל רגע.

סבים כבר אין לי. אבל יש סיטואציה מורכבת אחרת שאני לא יודע כמה זמן היא תחזיק.

במציאות, משתדל לפנות לזה זמן כשיש לי. צריך יותר.

שיהיה.

אז שיעשו לפי הלוח המוסלמי.

לא מובן מדוע מלחמה בין מוסלמים ליהודים צריכה להתייחס ללוח הנוצרי...

האם מאותה סיבה נמנעת מללמוד אנגלית?

בין שימוש פרקטי לבין ציון ארועים לפיו.

בעיניי לפחות.

כנ"ל כט בנובמבר ועוד

לק"י

לתאריך עצוב.

זה שיקול

בחילוני?

לק"י

במסגרות החינוך מציינים את זה או יום/ יומיים אחרי שמחת תורה או במשך כל השבוע.

לא יודעת מה יום הציון המדוייק

ובשמחת תורה על הלועזי.

שמחת תורה לא

יום כיפור זה יום שבו כל המדינה נחה, אין אזרח אחד במדינה שלא מרגיש שהיום יום כיפור, בין אם הוא הולך לבית כנסת או רוכב באופניים בנתיבי איילון.

בנוסף מלחמת יום כיפור פרצה דווקא ביום כיפור, מתוך מחשבה של אויבינו שביום הקדוש שלנו ייקח לנו הכי הרבה זמן להגיב למתקפה, שכן כל המדינה מושבתת.

כלומר גם מבחינה פנימית וגם חיצונית, הייתה משמעות עצומה לעובדה שזה דווקא יום כיפור.

בשמחת תורה זה ממש לא כך. עבור רוב החילונים זה לא שונה מכל שבת רגילה, כלומר יום שבו לא הולכים לעבודה אבל אין לו ייחוד כלשהו מעבר לכך. גם מבחינת אויבינו, הם לא כיוונו דווקא ליום שבו אנשים רוקדים עם ספרי תורה או דווקא ליום שבו מתפללים על הגשם, זה לא עניין אותם. כלומר מבחינה חיצונית, הבחירה שלהם בשמחת תורה היא מקרית בשונה מהבחירה שהייתה לפני 50 שנה ביום הכיפורים שהייתה מאוד לא מקרית.

זה התבטל או שזה סתם שמועות?

רק מראה שלא היה להם דחוף דווקא שמחת תורה

שמחת תורה זה לא יום שאנשים רוצים לזכור בתור יום אבל

..

אבל יציבות כלכלית לא נוצרת בהכרח מרכישת תואר או מקצוע והגשת קו"ח. השוק הרבה יותר רחב וגדול מזה.

אם למדת כלכלה אז זה בסיס לדעת את זה.

ומניות?

מוזמן להרחיב מעט אם תרצה..

בכל אופן, אכן מבאס, אני הצגתי את הרף המינימלי בעייני..

מהצד של ההכנסות

כן יש שוק עבודה שיכול להיות קשוח וAI שמשנה דברים והרבה אנשים על משרות

אבל עדיין רוב העובדים בינוניים ומטה

אם רוצים להצליח יותר

צריך להיות עובד טוב יותר שתורם יותר למערכת

ראש גדול

רצון ללמוד ולהתפתח

לתת ולקבל מעבר

למצוא עבודה שאוהבים ורוצים להשקיע

יש משרות שצמאות לעובדים טובים

ככה אפשר לא רק להגיע למשכורת ממוצעת אלא יותר

מהצד של ההוצאות

רוב האנשים צורכים את מה שהם חושבים שהם צריכים

ואולי הם באמת צריכים

אבל התנהלות נכונה מתחילה בצריכה בהתאם להכנסה

לצרוך פחות מההכנסה

ואז נשאר כסף לחסוך ולהשקיע

בגילאים צעירים זה קשה יותר

כי אז ההכנסה יכולה להיות נמוכה יחסית

אבל אם מבינים את הקונספט שלא מוציאים מה שאין

אפשר להתנהל נכון גם בהכנסה נמוכה

ואז כשההכנסה גדלה אפשר לחסוך יותר

יפה.

תורת החסידות מאוד מתעסקת בזה.

בסוף שינוי גישה זה בכל הרבדים בחיים- זאת העבודה האמיתית.

עצות פרקטיות?

התחזקות באמונה, במיוצד בענייני פרנסה. רבינו (רבי נחמן) מדבר על זה הרבה.. אם תרצה אפנה למקורות.

ובכללי זה להיות יותר בתודעה כזאת של קבלה, כי ה' יתברך תמיד תמיד משפיע-

השאלה היא איפה האדם מונח?

צריך לבחור רק אחד, העדפה הכוונה אחד על פני האחר, כלומר כשיש לך רק אופציה אחת.

עם משפחה יש הרבה הזדמנויות,

עם חברים יש פחות.

לפחות ככה זה אצלי

משפחה שלמה בדרך כלל זה חיבור בין אנשים שההעדפות שלהם קיצוניות בהבדלים. למשל תינוק בן שנתיים ומתבגר בן 14.

כשזה משפחה, עדיף לפצל, בדרך כלל.

כשזה חברים - עדיף לבחור חברים עם העדפה דומה לאותו סוג של טיול.