מעשה בחמור וכלב שהיו שייכים לבעל הבית אחד.
שאל החמור את הכלב: מדוע בעל הבית אוהב אותך ומפנק אותך, ואילו אותי הוא רק מעביד ומטריח?
ענה הכלב: משום שכאשר בעל הבית מגיע, הרי אני קופץ עליו מחבקו ומנשקו, ואילו אתה מסתפק בנעירה..
שמע החמור ועשה מעשה: כאשר הגיע בעל הבית, קפץ עליו החמור חיבקו ונישקו, ועל הדרך פצע כמובן את פניו..
כעס בעל הבית ובו במקום החלטי להעניש את החמור בשלושת ימי צום.
בא החמור בתלונה לכלב: למה רימיתני?
ענה הכלב: כנראה שלדעת איך לנשק צריך להיות כלב..
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
