הקילוח הדק שזורם לך בין האצבעות
יודע יותר ממך להרגיש
ומבין הכל
יכול לטפטף אל האדמה החמה
מרווה כתמיד
יודע הכל
מבין
חיים הוא נותן, כשעוזבך
מטפטף אל סדקי מדרכות
יורד אט אט
מנחם
ימים שעברו לא עשאוהו חזק
מעט הוא נותר, ובכל זאת
יודע להרגיש
בכל הוא נוגע, מלבדך
צוחק לך, דוקר את הלב
והוא, שעשוי מדמעתך
רק ממשיך לחלחל
תואב
סדר. צורה. משהו מלמעלה. מעניין.
עוד נסיון?
סלי בידי, והשקט
ממלא כל פינה ברחוב
טועם מעט מן הרגש
אולי
וממשיך לאהוב
תמיד
רגעי בידי, והלילה
ירח משיק אל ענן
קורץ לילדה בי, קורא לה
ואולי
תשוב לעבר
שלי, שלך, שלנו
לוחש
שלילה, ירח ושקט
כל עוד נאנחים בשלווה
ואולי
לנצח שורדת
שכולה, בודדה, כאובה
מה אתה אומרריעות(תפסיקו)
(נו, בבקשה, אני כבר נחנקת מזה וזה לא נחמד לי בכלל 
)
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
