תניחי לזה
זה שלי,
אין לך זכות לחטט
ולפצוע
ולגעת בפצעים שעוד לא הגלידו.
אני עכשיו מנסה לרפא אותם
ואת מפריעה.
תעזבי את זה,
נו, די כבר
זה שלי
ואין לך זכות
למשש את זה,
כי זה שלי.
ויש שם דברים שאני רוצה אצלי
ואני לא רוצה שאת
או אחרות
יראו אותם.
ויש שם דברים
שאת לא רוצה לראות.
נו, תעזבי.
בבקשה!
אני מתחננת
את לא רוצה שאני אבכה,
לא כאן,
לא בפורום הזה.
תניחי לי כבר.
את מכאיבה
ללב שלי
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
