"אנשים זה דבר שביר.
תעמיד איש או ילדים באמצע סערה
ותוכל לראות אותו נשבר לרסיסים
ואת כל החלקים טובעים עמוק בסערה ונעלמים.
וכשתעבור הסערה תראה את כל השברים מצטרפים בחזרה,
אבל עכשיו,
כמו חרס שהדביקו מחדש,
יש קווים בנקודות החיבור,
צלקות פתוחות מדממות".
פעם זה שנינו .
היום זה נשאר שנינו רק בנפרד.
וצרחות אילמות יותר כואבות מצרחות שנשמעות
ולפעמים חיוך הוא סתם מתיחת פנים
ושלא ניכשל שוב.
וזה גל גדול שמתנפץ עלי.
לאן נלך ומי ידע ורק שלא ניפול.
ואני רוצה, באמת באמת.
אבל עובדה שזה לא הולך.
והיתה שבת אדירה,
ולמדתי להתמודד בה עם כאב
בזכות אנשים שאמרו מילים בלי
ליות מודעים לזה. המכות הטובות.
והלוואי שהיא תסביר תצמה,
והיא לא שיקרה לי וזה סתם אי הבנה,
היא בנאדם טוב מדי בשביל לשקר לי.
וליות למטה זה נוח כי אז אין תפחד של ליפול למטה.
וזה עצוב שמחצאית זה הופך למיני ולטייץ.
וכן, זה היה עניין של זמן.
ולחיות תפערים בינה לבינינו יום-יום. זה קשה.
ולפעמים נשברים ומתרסקים.
והלוואי שנצא מהפחד ונעלה.
ואני מבולבלת מדי.
אלוקים אתה גדול, אנלא רוצה להתערב
רק תעשה שיהיה קצת פחות כואב.
סופריקה?!
מרכיבה על סוסים באופן קבוע
)