יוםקול דממה
פתאום מתחשק לי לעשות שרשור על היום פעם ראשונה בהרבה זמן..
בסוף נשארתי בבית מהגיחה. וטוב שכך. בכלל אתמול בלילה לא נרדמתי.. עד בערך 5 בבוקר. ואז כבר כולם קמו בשביל הגיחה אז יופי שהייתי בבית.
אמ. עשיתי דבר מועיל שזה לנקות את החדר (בערך)
אני לא מלפי, לכל המעוניינות לדעת. אני רק חוה. לא קוראים לי בשמות חיבה, אני לא מרשה.
גלוטן זה הדבר הכי לא הוגן בעולם. בא לי להשמיד את הגלוטן מהעולם הזה. היא כל כך חמודה וטובה... לא מגיע לה לסבול ככה
ואז כשיצאתי הלכתי הרבה. נראה לי שעתיים וחצי. אבל הייתי צריכה לשים נעלי הרים ולא שורש. איכשהו הגעתי לשביל ישראל יום אחד בעז"ה אני אעשה את כולו ברצף.
ממש בא לי שנעשה את הטיול ההוא בקיץ. רק שלא ישכחו אותי זה עלול לקרות. אני מקווה שלא.
גיליתי שיש לנו מצלמה טובה בבית שכבר אף אחד לא משתמש בה. נראה לי אני הולכת לאמץ אותו לעצמי
אני רוצה לכתוב. ולהלחין. אבל קודם לכתוב. אבל המילים לא יוצאות לי
כאב ראש. אף פעם לא מפסיק
היה עוד שרציתי לכתוב. רק שכחתי..
נמאס להיות לבד. פשוט נמאס.
אוף.
אולי בימים הקרובים-המלקושזית שמן ודבשאחרונה
למישהו יש את הפיבלמנים של ספילברג?אוראלססס

חייב דחוף.

נסיון פעילקפיץ

נסיון פעילקיבוצניקית

(בייניש)

..קיבוצניקית
(בינייש)
הצליח?זיויקאחרונה
מדהים שהמקום הזה עדיין קיים.בן-ציון

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.


לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.


ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.


קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...


רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.


אין סוף. בסוף זה רק אני.

(בהחלט מדהים שקיים.ענבלאחרונה
בס"ד

שלום בנצי 👋)

פורום ישל"צהאר"י פוטר

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול

מישהו?האר"י פוטראחרונה

אולי יעניין אותך