לכתוב לך מילים על הדף הזה, דווקא הדף הזה, שמהצד השני שלו כתובות מילים אחרות לגמרי. את זוכרת את הערב הזה? בשבילך הוא היה סתם ערב רגיל, בשבילי נקודת מפנה כל כך חשובה וכל כך כואבת, שאני זוכרת כל רגע וכל שביב מחשבה.
מה את חושבת עליי עכשיו? או יותר חשוב- מה חשבת עליי אז? הייתי בוגרת לפי מה שאמרת, אבל לא באמת. לא חשבתי, לא הבנתי, לא הבעתי דעה. לא הייתי מישהי. הייתי פשוט רעות, ילדה בכורה שיודעת איך לטפל באחים שלה וניחנה במחוננות אז היא מסתדרת די טוב בבית הספר. ואז פתאום כל זה נעלם, נכון? והגיעה ריעות, שהיא אחרת לגמרי.
את שמת לב לזה? שמאז שנוספה לי ה-י' הכל התחיל? מה זה אומר? שהייית צריכה את האות הקטנה הזו כדי להישבר לגמרי ולהיבנות אחרת, טובה יותר, בן אדם יותר?
ומה זה אומר אם עכשיו שוב נשברתי, אבל שום אות לא זזה?
ובעצם, זז לו מספר, נכון? החמש הלך ובא שש. אז מספרים ואותיות זזים ואנחנו הולכים לפיהם? אני לא רוצה לחיות ככה, שדברים שאני לא יכולה לשלוט בהם מזיזים לי את הראש ומנפצים אותו.
את יודעת מה היה הכי קשה בערב ההוא? שהוא התגבר והתגבר והתעצמתי מתוכו, ופתאום, בבת אחת, זנחתי הכל וזה נגמר. כאילו נגמר לי הכוח. ואפילו מחשבות לא היו לי לפני שנרדמתי, רק דמעות. איפה הדמעות ההן היום? נעלמו.
אני שמחה שאני כאן ושאני ככה. חבל לי על הדברים שאני מאבדת, אבל אם הם חשובים לי אני אשיג אותם בחזרה. אבל המ שצומח ממני עכשיו, אלו דברים נפלאים. מחשבות ורצונות, בלי בניית מגדלים באוויר, כמו פעם. ובלי להיות כל כך.
ואולי אני מיטשטשת ונדחקת לי לצד של עצמי, ואולי אני שוב מאבדת את עצמי, ואולי אני טועה. אבל אני לומדת להכיר את עצמי, לדעת להלך בי, להרגיש כל פינה לא בחדות בה הייתי רגילה, אל יותר בהשלמה, יותר בקבלה, יותר ברצון. ואולי בסוף אני אגמר מכל זה, אבל לפחות מה שהייתי היה טוב ונכון ואני.
אני לא צריכה לספר לך מה בדיוק אני חושבת, נכון? אני לא רוצה להכאיב לך. אני אוהבת אותך, את כל עולמי, אמא. את לא מכירה אותי, את רובי לפחות, וזה כואב לי שזה צריך להיות ככה, אבל אני מפחדת. מבינה? אני לא רוצה שתהיי אמא לילדה מאכזבת, בעיקר כי אף פעם לא הייתי ככה ותמיד אמרת לי כמה את מאושרת בי, ואני רואה איך את עצובה על אנשים אחרים, שהילדים שלהם ככה. וגם אני, אמא, גם אני. אני ככה. אז בינתיים אני לא אומר כלום, טוב? כל עוד אני מחפשת וחוקרת ובודקת. ויום אחד את בטח תדעי, אבל עכשיו עדיף להניח את זה בצד ולהתמקד במה שחשוב.
אני כל הזמן נשברת. בכל רגע מחדש. אבל אני בונה ובונה. ויום אחד אני כבר אהיה חזקה מספיק כדי לא ליפול, גם כשהרוח תבוא ותנדנד אותי קצת.
וכשהמספרים יזוזו שוב, תדעי שאהיה מפוחדת. ואולי באמת אשבר, אולי לא. ואם כך או כך, אני עדיין ריעות. עם אותו השם, אותן האהבות, אותו עבר. זה רק שהפיתולים שבתוכי יזוזו.
אוהבת
איך זה? |נאנח|
