אני העבד
שמאמין בדרכיך, במעשיך להרוות את צמאוני
אני העבד ניצב מנגד ואתה האלוהים מעיני
אני ההלך אתה המלך האר לי את הדרך לפניי
כי אני עטוף קליפה כמו טיפה בתוך הים
והדרך רצופה היא וסופה הוא נעלם
אם אדע מאין באתי
לא אדע לא אדע לחפש
גם משה על סף הארץ
לא זכה
להכנס
הנה הגעתי עד פי הבאר אך מה לי התכלית
בלי כד המים
אני העבד
שמאמין בדרכיך,במעשיך
להרוות
את צמאוני
הנה הגעתי עד פי הבאר אך מה לי התכלית בלי כד המים
אני העבד שמאמין בדרכיך במעשיך להרוות את צמאוני
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
