אלוהים שלי אורב בצללים

הוא מחכה לו שם

תמיד הוא מחכה

אלוהים שלי מחכה לרגע בו אפול

לרגע שבו יוכל לשלוח את אצבעותיו הארוכות

הגרומות כמו ידיו של השטן

וברגע אחד לקרוע את מסכת הצללים מעל פני

לחשוף אותי לרוע כה עמוק

שנשמתי תעתק למולו

את אלוהים שלי אני עובד

רק כי אני פוחד

כי אני יודע שהוא רק מחכה

מצפה לשעת כושר

שבו יוכל לחשוף אותי

למול פחדיי העמוקים ביותר

להראות לי את אפסותיי למולו

וא יודע את כל רגעי חיי

מתי בגדתי בו

מתי כפרתי בו

וגם ששקט

גם אני

וגם הוא

יודעים

שזה השקט

שלפני הסערה

והסערה תכה

היא תמיד מכה

במקום ובזמן שהוא יבחר לנכון

ברגע שתתמלא סאתי

הוא יתקוף

לאחר שאסיר את כל ההגנות והמגננות

באותו רגע הוא יתקוף

בעודי חלוש ומדמם

הוא יצחק את צחוקו הקר, הגבוה

אולי יותר מידי גבוה

ואני הקטן

אצטנף לי שוב בפינה

חרש, חרש

אטיל דמעותיי

על פני האדמה הקרה

אלחש לעצמי מילים

מילים של נחמה

רק אני ואני ואני

תמיד לבד

תמיד עני

כך היה

וכך ישאר

לנצח.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול