* מצאתי תוים לבית שלם

*דיברתי איתה

*הפלאפון יחסית עבד

*אנשים היו ממש נעימים ונחמדים אליי

*הפסיקו לרדוף אחרי מהאולפנא

*הצלחתי לא לבכות מהסטוריה

*אני נוסעת מחר אולי לירושלים

*אמרתי משו מפתיע אבל טוב, אני חושבת

*הבלבול קצת פחות מפריע לי

*שמעתי שירים יפים

*הגעגועים הסבירו לי מה שלא הבנתי

והביטחון הזה שהלך איתי כל היום, שבסוף יהיה לכולנו טוב. כי מגיע לנו וכי אבא אוהב אותנו

ואני לא יודעת מתי הסוף הזה, אם הוא בכלל בגלגול הזה או בעולם הזה, אבל הוא יבוא. לסיפור שלנו יש סוף טוב

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול