אתה יודע כמה שאני אוהבת אותך, באמת בכל כולי. משתדלת לאהוב אותך בכל תא ותא.

אבל מה לעשות, לפעמים קשה לי,

ולצערי אין בי את התבונה

למצוא אותך איתי.

אז בבקשה-

אל תסתר פניך ממני

כי חולת אהבה אני.

בבקשה.

כי באמת חולת אהבה אני!

חולת אהבה שלעיתים קרובות שוכחת אותך...

מי יכול לשמוע דבר כזה...?

רק אתה.

אז אני פונה אליך.

בבקשה.

אל תסתר פניך...

תן לי את המסוגלות להבין

שאני רואה אותך,

שאתה לא מסתתר אף פעם.

תן לי את ההבנה העמוקה הזו

שאתה תמיד כאן.

ותודה. על הכל.

[אני לא בדיכאון. אני בתהליכי הבנה.

פצל"ש של מישהו כאן. לא רוצה להתגלות.]

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול