הביטי בי עכשיו בלי קול
ראי איך מחוירות פניי לאט
גשי ממש כמו שאת
חבקיני, החזיקי בי הכל
אני אוהבת אותך, יודעת?
ולא, אין זה שקר או תירוץ
אל תפני אליי פרצוף חמוץ
ראי הנה, אני דומעת
אין לי איך להביע רגשותיי
גם לי זה כבר נמאס ודי
אבל אני ישנה, ורע לי
אולי אני קצת מעיקה
קצת מרגיזה ומציקה
אז רק תגידי, ויוקל לי
מה יש בו, ביום הזה
שגורם לי לדפדף במחברות ישנות
להעלות זכרונות וכאבים נשכחים
ולתת אותם?
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
