מותר לשמור?

כמו שאנרגיית גובה

מתפצלת לאנרגיות רבות אחרות,

 

ככה הכאב

יכול להתפצל

להרבה דברים אחרים, יעילים.

 

כמו דמעות. או בניה. או אפילו שמחה.

תלוי לאן מנתבים אותו.

עוברת גלגולים וחוזרת להיות עצמה

 

הדמעות נשתות, הבניה נחרבת והשמחה דועכת.

ובמקומן מגיע כאב.

 

מצטער על זה

ושוב

ושוב.

עד שזה נהיה חלק מעצמך.

ואז כבר אוטומטי

כל כאב שמגיע עובר מיון,

והלב כבר יודע לא להכניס אותו בצורה המקורית.

 

תן לו להישחק בעבודה הזו.

 

זה כואב, זה יכאב. אבל בסוף זה ישתחרר.

הכאב הוא מרכזי

הוא מה שאתה מקבל מאחרים

הוא מה שאתה נותן

ואם אתה נהיה אוטומטי

נאבדת.

ממנו הכל נוצר.

בלעדיו אין שום דבר אחר.

בוודאי שהוא מועיל.

 

ואוטומטי

זו רק מילה לדוגמא.

צריך גם להשקיע מחשבה

איך לעשות כל דבר.

סליחה.

כאב הוא האוצר הכי יקר שיש לאדם, הוא החוק.
חוק שמירת הכאב.

כאב הוא לא אוצר.

אסור לשמור אותו אצלך

אחרת כמו רעל הוא ישתק אותך

הוא ישתלט על הכל

ויהרוג

ויכול להיות אבן
בסופו של דבר הוא אבן שאפשר להפוך למנוף

אסור לשמור אותו.

אף פעם

הוא לא שואל אם הוא רוצה שנשמור אותו
הוא פשוט נמצא
אנחנו צריכים למצוא מתי לתת לו מקום ולהכיל אותו ומתי להדחיק

אי אפשר להוציא אותו
כריתה שלו תביא לכאב חדש

עדיף כאב חדש ודרך חדשה להתמודד איתו

מאשר כאב ישן וצורב, ששום דבר כבר לא יעמוד נגדו.

ייקח זמן להתרגל לכאב החדש והזמן הזה שורף יותר ממה שאפשר לדמיין
את הכאב הרגיל כבר מכירים. הוא לא יכול לעבוד עלינו. כואב, אבל אפשר להכיל את זה

וזו הפואנטה.

אם לא נחליף אותו מדי פעם ולא נלמד איך להתמודד איתו,

נתחיל להתנוון.

ואז כשיגיע כאב חדש במפתיע

לא נצליח לעמוד מולו.

אפשר להרגיש אותו פחות חזק אולי. אבל להתנוון? וכלים שרכשת להתמודדות עם הכאב הקודם לעולם יעזרו לכאב חדש

כשאת גורמת לכאב להיות חלק ממך

הוא נהיה חלק ממך. ואת נהיית אדישה אליו

ואת לא מצליחה להיפטר ממנו.

 

אסור לך לעשות את זה לעצמך.

אני לא אדישה לעצמי

אלא לכאב.

שבפאוור פוינט, את לוקחת כמה עצמים ועושה להם "קבץ"?

את עדיין יכולה להגדיל כל אחד בנפרד. כל אחד עדיין שומר את התכונות המקוריות שלו.

וכל פריט יכול לגדול ואפילו לכסות על השאר.

 

ככה גם פה.

הוא יכול להיות חלק ממך, ועדיין תרגישי אותו ותוכלי לשחק עם ההשפעה שלו עלייך.

הכל בידייך.

של כאב
אבל, עצבות
אין לזה שם אחר מכאב

למה ממה שאמרת התכוונת?

ויש כאב.
הסוג ההורג רע
הסוג הקל יותר, המצמיח, נצרך. (ואפילו ניתן לומר, שהוא טוב)

בס"ד

 

אני הולכת להיות בוטה

 

כאב הורג רק חלשים

את השאר  הוא בונה

כאב הוא כלי

בס"ד

 

אני חושבת שהכאב כמו הגוף הוא כלי שנולדים איתו ונפטרים ממנו רק במוות

כוס שיכולה להכיל כאב

והיא מתמלאת ומתרוקנת

והכוס נעלמת רק במוות

אבל אם תשמרי על אותו כאב בפנים יותר מדי זמן

הוא יתעפש ויהפוך לרעל.

בס"ד

 

המאבק איתו הופך אותו לכלי

המשיכה להכנע לרעל ולתת לו לזרום בתוכך ומצד שני ההפחד ממנו

 

אני חושבת שכאבים באים אחד על גבי השני

הכאב לא נעלם

הכוס גדלה יחד עם יכולת ההתמודדות

 

 

ההגדרה בין חלשים וחזקים היא לא נכונה.
זה עניין של תזמונים ושל כלים. גם האדם החזק ביותר יקרוס אם לא יתמודד נכון.

וכאב הוא כלי גרוע.

אולי גם לך

 

 

 

 

 

למה את מתכוונת במילה כלי?

עבודה על עצמך זה כמו עבודה על שריר, כאב מסוג מסוים הוא אמנם חלק כמעט הכרחי מהגדילה (שבירת כלים), אבל הוא לא הכלי.

אני מכיר כלי אחד, וזה עבודה.

בס"ד

 

אתה לא הוגן

המושג הזה מוציא אותי מפוקוס

קחי את הזמן וקחי ריטלין.

וברצינות, הקדשת הכאב הנילווה רק מוכיחה את זה שהדביקה בו היא רק צורך במשהו ממשי, כתחליף להתקדמות איטית וארוכה.

אהבתי

אולי אין חוק שימור הכאב, אולי יש רק חוק שמירת הכאב. אולי בשלב כלשהו הכאב הופך להיות חוקנו, המגדיר אותנו. בדיוק כמו השומר בדלת בסיפור של קפקא.

אשכרה.