זה לא שישלי בעיה לבלות בחדר מיון,

אבל בכל זאת המיטה בבית עדיפה

אז מזל שחזרנו.

והיה שמה מצחיק. 

"את אוכלת רגיל?"

"ממ אבא, כשהוא אומר רגיל הוא 

מתכוון לעומת גסטרו או משו?"

ואפילו ראש המחלקה בא.

והאח היה משעשע.

והמחט קצת דקרה והוא אמר שאני גיבורה.

ולא סתם התבכיינתי.

והלוואי שנירדם הלילה.

ולישון בצהריים ולבכות מכאבים בלילה זה לא יעיל.

ומחר מבחן באנגלית.

ויש שמה יותר מדי ערבים.

וחוני המעגל.

וצריך לשמור עליו. ועליה.

ולוליק מותק. והיא הלכה היום לביצפר.

ויש אנשים טובים בעולם, מלא.

והוא צדק.

ומזל שלא מאוחר להבין אתזה.

ובתכלס הוא תמיד צודק,

אני צכה להפנים כמה דברים.

|מותש|

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול