וכואב

מסוכסך קשה

עם הלב

למה הכל צריך להיות ככ קשה. והתקפי פחד משתקים. ובטן מפרפרת. ואי אפשר לנשום. ולוחץ בראש. וסחרחורות

אבל אני בנאדם טוב, נכון? |מנסה להאמין|

אני בנאדם טוב. זהו.

ואני רוצה תלתלים מגניבים

וגם שהפלאפון ישלח הודעות. הוא פשוט גזען

אני שונאת שעושים מזה משו כלכך זול. זה ככ מגעיל

טובטובטוב

טוב להודות לה' |מזמזם|

הרבה זמן לא דיברתי איתו, לא פניתי אליו. ומה שהכי כואב שזה בכלל לא חסר לי

ואני רוצה שזה יחסר לי. אני רוצה להרגיש אותו איתי. אני באמת רוצה להאמין בו

|נאנח|

סבים וסבתות זה דבר חמוד. וזה ממש עצוב שהם עוברים לירושלים |אבל|

וחמוד אומרים לכלב.

זה לא פיר שהבני אדם שאני הכי אוהבת נמצאים ככ רחוק ממני. אני רק רוצה חיבוק. ואני רק רוצה להביא לה שוקולד

רצון זה לא תמיד מספיק

וסופסוף העין נרגעה

אפפם לא הבנתי את המדורי רכילות האלה. מ'כפת לי מה הוא אכל בצהרים ועם מי הוא ישב לכוס קפה?

וזהו.

שיהיה לכם לילה טוב

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול