חודשים שהיא לא נפגעה. חודשים.
ואז בא הוא והרס הכל. זה אפילו לא היה מה שהוא אמר.
זה היה הזלזול הזה, ההקטנה.
היא לא בכתה, אפילו לא היו לה פנים עצובות.
היא רק נצבטה קצת בלב שלה והחליטה לעזוב.
כשאלהים הצטרף לעניין, הכל הפך קשה יותר.
הוא אוהב את שניהם. הוא חושב ששניהם טובים.
היא בטוחה בצדקתה. הוא יצא משליטה, אבל נחוש להוכיח שהוא הגדול, היודע, המבין.
ואלהים שתק ונתן להם לריב.
כשהיא עזבה סוף סוף, אלהים אימץ אותו אל ליבו.
"אל תדאג ילדי," הוא אמר לו. "היא עוד שם, מחכה לך. אבל תנסה להבין גם אותה, לא רק לצפות ממנה."
בסוף הוא התחנן. כמעט בכה אפילו.
וזה היה מאוחר מדי, או שלא נעשה טוב.
היא רק רצתה להבין, היא רצתה להיות בשבילו.
בתמורה, הוא הגשים סיוטים.



(זה לא עליי, טוב?)