היה היה פעם איש. ביום הולדת שבעים וחמש שלו הוא ישב בדירתו הקטנה, בודד. על שולחן העץ שבמטבח היו מונחים דפים רפים, מלאים בכתב ידו הצפוף, מזכרת משנים עברו. ספל קפה מלא עד חציו היה מונח לידו ומקל ההליכה שלו שעון על הקיר. הוא התרומם באיטיות מהכיסא, הניח את הספל בכיור והחל לאסוף את הדפים. הוא קרא בהם כל הלילה ועכשיו הגיע הזמן לעשות בהם מה שהיה צריך לעשות כבר מזמן.
חמישים שנים חלפו. חמישים שנים של עבודה קשה. בסופו של דבר הכל השתלם. שני ילדיו בגרו והקימו בתים משלהם, ואשתו נחה בשלום בקברה.
הוא יצא מהבית הקטן אל הרחוב השקט. באנחה דרמטית מחה את הזיעה ממצחו והחל ללכת באיטיות אל הפארק הקטן. הדפים היו כרוכים זה בזה ותחובים תחת זרועו. הוא גרר את רגליו וסידר את הקסקט שעל ראשו בעודו הולך.
שער הפארק חרק. עצמותיו של האיש חרקו. אופניה הישנים של שכנתו, אישה צעירה העונה לשם אפרת, חרקו מימינו כשעצרה לצידו.
"מה שלומך?" היא שאלה בחביבות, והוא חייך בתגובה.
"אתה צריך עזרה?"
"תודה, אפרתי. אני בסדר. מה שלום התינוק שלך?"
פניה של אפרת זרחו. "הוא אמר אתמול אמא." הכריזה נרגשת.
המבוגר חייך בשנית.
"אבל מה עם הנכד שלך? אני זוכרת שהם נולדו בהפרש של יומיים."
החיוך גווע לאיטו. "אני לא יודע."
"מה זאת אומרת? רק לפני שבועיים הם באו לבקר אצלך." פליאה.
"אני... אני לא יודע." הוא זע במקומו באי נוחות.
"אולי תתקשר אליהם הביתה?"
"אנחנו דיברנו אתמול, אני חושב."
"מה זאת אומרת- אתה חושב?" אפרת נשמעת מעט... כעוסה? קצרת רוח.
"אני לא יודע, א- אפרת. אני צריך ללכת עכשיו."
אפרת הביטה בו בעודו מתקדם אל תוככי הפארק עד שנעלם מעיניה.
הזקן טיפס לאיטו על גבעה קטנה, ונכנס לצריף מט לנפול שרוחו של צו הריסה נשכח סובבת בו. הצריף היה ריק ומאובק.
הוא כרע על הרצפה, והסיט קרש רופף ברצפה. את הדפים המקופלים הכניס, והוציא במקומם חבילת דפים אחרת.
חלופת מכתבים שלנו, נכתב שם בפשטות.
הוא פתח את המכתב הראשון שאי פעם כתב לה, וקרא:
"רחל, ידידה יקרה.
אתמול ראיתיך ליד בית הורייך, עומדת ליד הגדר ומפטפטת בהתלהבות עם אחותך הגדולה, הבאה לביקור.
לא ראית אותי כשעמדתי במדרכה ממול, אך אני יכול להבטיחך שחרטתי במוחי כל תו בפנייך, לפני שאסע לנגב, לחזק את חבריי."
הוא עצר את הקריאה, נזכר בגעגוע בחבריו. את היום הזה, בו החליט לנסוע סוף סוף, לא ישכח לעולם. הוא היה נרגש ומפוחד, וליבו פרפר. רק המחשבה על ההערכה לה יזכה דחפה אותו להמשיך.
ורחל. צעירה ממנו בשנה, פורחת ויפהפיה. הוא היה מאוהב בה כבר אז, שמח על שזכה בידידותה. הוא דילג על כמה מכתבים ופתח אחד אחר, מאוחר בשלושה חודשים.
"רחל, שעכשיו כבר מוכנה להיקרא חברה טובה.
אני מצפה בקוצר רוח לשבוע הבא, בו אוכל לחזור לתל אביב הקטנה שלנו. ובמיוחד, אני מצפה לפגוש אותך.
הימים כאן עוברים לאיטם, ואני מקנא בך על כל החגיגות שאת עורכת.
את זוכרת את היום ההוא בבית הספר היסודי, כשסוף סוף העזתי לומר לך שלום? הערצתי אותך. חלמתי עלייך בכל יום."
והוא המשיך לספר לה. ובסוף גם אמר שהוא אוהב אותה. וכשחזר לתל אביב, לא חיכתה לו. נעלמה.
רק ביום הולדת עשרים וארבע שלו, חצי שנה לאחר מכן, היא העזה לדפוק על דלתו, מבויישת.
הוא פתח את המכתב האחרון ממנו, שנכתב בלילה האחרון שלפני חתונתם.
"רחל, אהובתי היחידה.
זהו ערב יום הולדתי העשרים וחמישה. אבל זה אינו חשוב. כל שחשוב לי הוא את.
אני מנסה לומר זאת לעצמי, אך איני מצליח להאמין. אנחנו מתחתנים בעוד עשרים וארבע שעות. יממה אחת. זה נראה כמו חלום, כמו סיפור מהאגדות.
אני אוהב אותך רחל, יותר מכפי שאי פעם תוכלי להבין."
וכאן הוא חתם את שמו.
הוא גילגל בחזרה את צרור הדפים, נשק להם והניח ליד החבילה השניה, שהכילה מכתבים ששלח לילדיו עם השנים.
הוא החזיר את הקרש למקומו, וניסה לקום, ללא הצלחה. הוא ויתר מראש. השעין את גבו אל קיר הצריך ועצם את עיניו.
אופניים חורקות נשמעו על הדשא מחוץ לצריף.
זה לא אמור להיות סיפור מקורי או יפה.
זה סיפור בשבילי. בשביל הצבע שאני רואה בו, בשביל מה שאני שומעת, בשביל המילים שהיו צריכות לצאת.
וזהו.
