הקופסה של הצב שלי הייתה מונחת על המיטה שלי כשהוא בתוכה בזמן שאני הלכתי לקנות אוכל לארוחת ערב (כי ביום ראשון יש *דברים מבחילים\ אי אפשר להשיג*), והוא בעצמו היה אחרי קצת מלפפון. ו,טוב, הטבע עשה את שלו ועכשיו אין לי סדין.
ועוד אין לו שם |מתוסכל| חשבנו על צביקה פיקה
אבל זה לא שם שאפשר לקרוא
אולי אני פשוט אקרא לו קרול קשישי וזהו
אומייגד
קרול
קרול קשישי
מסתבר שאפשר
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
