רק לא בקבוק שוקו!!!!!!!!!!!!!!!

חבל על השיניים.

הייתי חייבת...

ובטח שלא שוקו

בערך ב9

באותו יום זה היה חריג כי במקרה הקטן ישן ביום

יצא לי לפגוש כמה וכמה אימהות שבגיל הצעיר בנו את שיטת המשמעת שלהן על עונשים גופניים בעת הצורך, ובגיל מבוגר יותר כשכבר ברור שזה לא שייך - נשארו חסרות אונים ואבודות מול הילד, בלי הכלי שהיה להן עד כה, ולכי נסי להתחיל לבנות משמעת נכונה בגיל 12...

עכשיו את בגיל הנכון, זה הגיל שאפשר למצוא בו את הדרך ללמד אותם לשמוע בקול אמא - ומה שתלמדי עכשיו בטוב ילך איתם כל השנים. לא כדאי לגלוש לפתרון הקל, מצטערים עליו אח"כ...

א. שתדעו שלאף הורה זה לא קל. כל הורה מתמודד עם ענינים כאלו ואחרים. וזה חלק טבעי והגיוני מהחינוך והגידול. לכל הורה יש נקודות חולשה אחרות, ונקודות שבירה אחרות ורמות סבלנות ויצירתיות אחרות. אבל מה שבטוח- כל הורההוא ההורה הכי טוב עבור הילדים שלו וזה אומר שהפתרון לכל מיני בעיות כאלה הוא אפשרי ונמצא בידינו לגמרי.

ב. לגבי ענייני משמעת באופן כללי- אני חושבת שיש כמה עקרונות שאם מיישמים אותם- החיים נהים הרבה יותר קלים. (ולא, זה לא אומר שאצלנו הכל תמיד זורם על מי מנוחות..)

1. עקביות. אם החלטת משהו- אז החלטת. ולא יעזור בית דין וגם לא יעזרו צרחות ויללות וכו' וכו'. החלטה זו החלטה. (ואפשר גם להגיד את זה: "גם אם תצרח עכשיו הרבה זה לא ישנה את ההחלטה שלי".)

2. לאור העקביות- לחשוב טוב לפני שאת מוציאה אמירה החלטית מהפה- האם את מסוגלת עכשיו לעמוד בה? האם האמירה שלך היא מספיק עקרונית בשבילך עכשיו כדי שתאזרי את כל כוחותייך כדי לעמוד בה, או שנכון לעכשיו זה משהו שאת יכולה לוותר עליו?                                                                                                         אם זו החלטה עקרונית מבחינתך, ויש לך כוח- אז לכי על זה. גם אם יקח שעתיים עד שזה יקרה.

3. אם החלטת ואמרת- אז תשתדלי עד מאוד לא להיתפס לעצבים. כי כעס מבחינתך זה מראה על חוסר שליטה במצב. ואת הרי רוצה להיות בעלת השליטה במצב הנוכחי אחרת את מרגישה ש"מטפסים עלייך" ו"לא שמים עלייך". גם לילד - טוב להרגיש שמי שמנהל את הענינים זו אמא ולא הוא.  (או אבא, כן?) 

אם את תעמדי על שלך בנחת. "אמרתי X". ולא מאפשרת ויכוחים, דיונים, ערבובים, סיבובים ושאר דברים שילדים מומחים בהם. אם את עומדת על שלך בלי כעס - בסופו של דבר זה יקרה. כי החלטת שזה יקרה.

ויש מצב טוב שאם דבר כזה מתרחש בצהריים- אז במשך כל אחר הצהריים האווירה תהיה יותר רגועה. כי הצבת גבול ברור והם מבינים אותו.  

גם יתכן מאוד שתחילת התהליך היא קשה. פתאום הילדים יצטרכו להתמודד עם אמא נחושה...אבל ככל שהם יבינו את הענין, ככה גם לך יהיה יותר קל, וההתמודדויות יהיו קצרות יותר ומלוות בפחות בלגן. כי אם ילד קולט את הגבול שאמא הציבה- הוא לא ינסה לעבור אותו בלי סוף. באיזשהוא שלב זה פשוט יהיה הגבול וזהו.

4. עיצה חכמה ששמעתי- אל תתחילי להכניס שינויים בכל החזיתות בו זמנית...אם תתחילי להציב גבול ו"להטיל משמעת" בכל התחומים- את תתעייפי והם יתעייפו. עדיף שתבחרי לך תחום אחד ותעבדי עליו. כשהוא יסתדר- תעברי לתחום הבא. נניח- תתחילי בענין המשחקים: ההחלטה אומרת: "מי שמפזר- אוסף". נקודה. גם הקטן. ואי אפשר לעבור לשום פעולה או משחק אחרים עד שכל המשחקים במקום. אפשר לעזור להם בכל מיני דרכים (אתה אוסף צהובים ואתה אוסף כחולים, אני סופרת עד 10 וכל הפזל בקופסה וכד'- לפי מה שמתאים לך). אפשר גם בהתחלה להבטיח צ'ופר קטן למי שאוסף יפה. אבל העיקר- לעמוד על שלך. שכל עוד המשחקים מפוזרים- לא עושים שום דבר אחר. ובנחת. "לא, לא מקבלים עכשיו שלוק כי המשחקים עוד מפוזרים. אני לא קוראת סיפור כי המשחקים מפוזרים" וכו' וכו'. גם אם זה יקח לך את כל אחה"צ זה שווה את זה.

לפעמים גם אפשר להטיל סנקציות עדינות...כל אמא ומה שמתאים לילדיה.

ג. שעת ההשכבה היא שעה קשה להרבה מאוד אמהות. אנחנו עייפות והם עייפים ושמחה וששון. אז כמה דברים: קודם כל- כמו שאמרו: שגרת השכבה קבועה וברורה, זה חשוב ומאוד עוזר.

ומעבר לזה- תפעילי את היצירתיות שלך ותחשבי מה אפשר לעשות...

האם יעזור שתתני להם זמן מוגדר להשתולל (עד שאבא בא, עד שאני מסיימת לשטוף כלים, וכד')?

האם יעזור שתשבי לידם ותשירי שיר עד שלפחות אחד ירדם?

האם יעזור שתשימי להם שירים או סיפור בטייפ שיוצב בחדר שלהם?

האם יעזור להשכיב בהפרש של חצי שעה- אם בעלך יכול להיות עם השני? 

בעצם- לא רק להגיד "לא יוצאים מהמיטה" אלא גם לגרום להם להישאר במיטה..

אני רק יכולה לספר שאצלנו ב"ה כמעט ואין עניינים כאלה, אולי כי הן בנות ואולי כי אני יושבת איתן עד שהן נרדמות וזהו. וזה לוקח בערך 5-10 דקות, לא יותר...

בהצלחה!

עזרתם מאוד, חלק ניסינו וחלק ננסה..

אם יש עוד אשמח

יכול להיות שהם ישנים יותר מדי בצהריים? האם כשאת מתחילה את סדר הערב, הם גם מראים סימני עייפות (קצת לפחות)?

אצלנו בת השלוש ישנה במעון וזה ממש פוגע בשנת הלילה שלה. בד"כ היא מוכנה להירדם ב-22:00.

ועוד עצה- אולי כן לתת לבנים (שניהם בנים?) זמן להשתולל כאחד הדברים האחרונים לפני סדר ההשכבה. כמה? אולי עשר דקות. נראה לי שיותר מדי עלול לעורר אותם יותר מדי. ככה הם קיבלו זמן להוציא מרץ, וגם זמן להפסיק עם זה

(כמובן, כדאי להסביר להם שהשתוללות המוקדמת באה במקום ההשתוללות המאוחרת כי חשוב לישון וכו').

והרבה סבלנות. אם אכן מדובר בשני בנים, הגיוני שהם אנרגטיים. אז ההשכבה שלהם, בפשטות, יותר קשה. עם זאת, זה אפשרי

בהצלחה רבה!

כמה טיפים שאני מנסה ליישם:

א. אמרה לי פעם מישהי שהיא בעיניי "כוהנת" של חינוך:

"אין חינוך בשלט רחוק"

לא לומר מהסלון לילדים במטבח, לדוגמא, לא לעמוד על הכיסא. אלא להיות שם איתם וליישם את הכלל.

ב. לחפש לכל דבר את התוצאה הטיבעית שלו. כלומר-אם ילד מנדנד על כיסא ואת לא מרשה (אפשר להסביר לו כמובן שאת ממש חוששת שהוא יפול), הוא יכול לאכול בעמידה. כמובן ליד השולחן (אצלינו יש ילד שמתנדנד על כיסא מעץ ואמרנו לא שהכיסא די רעוע ואנחנו לא רוצים שהוא יישבר ולכן הוא יושב על כיסא פלסטיק. הוא לא הפסיק להתנדנד, אבל לא זאת היתה המטרה) ואם הוא מתחיל לטייל באמצע האוכל - אז התוצאה הטבעית היא : "אתה כנראה לא רעב, ארוחת הערב נגמרה".

כל משפחה צריכה למצוא את התוצאה הטבעית שקיימת בסביבתה.

חשוב מאוד לא לעשות את זה כנקמה, אלא לתת לו תחושה שהוא רומז לך ע"י המעשים מה הצעד הבא שלך.

ג. לכל כלל צריך שיהיה מענה. לא לומר באויר-לא להוציא בדגים מהמגירה, אלא מי שעושה בלאגן-צריך לסדר ואפשר לקבל ארטיק/ממתק/מסטיק/לצאת החוצה רק אחרי שהמשחקים מסודרים.

ד. (וואי חפרתי...) להמעיט בכללים.

מה היה לפניכן? האם לפניכן הם פשוט הלכו לישון? 

כי אם כן, נראה שיש כבר טקס שינה והכל, והם פשוט למדו דרך למתוח את הגבול.

אז אני מצטרפת לכל מה שנאמר למעלה, ומוסיפה עוד משהו שאולי יכול לעבוד.

אולי כדאי להפריד זמני שינה, ולקטן יותר להגיד שרק ילד גדול שלא יורד מהמיטה יכול לישון במיטה של גדולים. אם הוא יורד הוא יצטרך לחזור למיטת תינוק. אם הוא יורד פעם אחת, להחזיר אותו ולהגיד לו שבפעם הבאה את תחזירי אותו למיטת תינוק. בפעם השנייה באמת להחזיר אותו למיטת תינוק. אם הוא בוכה, לתת לו לבכות שתי דקות, ואז לשאול אותו אם הוא עכשיו יכול להישאר במיטה. אם כן, להוציא אותו להזדמנות שנייה. 

בינתיים אולי כדאי שבן הארבע יקשיב לקלטת סיפור או משהו בסגנון כדי שהוא לא יפריע. 

ממה שאני זוכרת, בגיל שנתיים נרדמים נורא מהר אם הם ממש עייפים, אז אני מקווה שתוך עשר דקות רבע שעה תוכלי להתפנות לבן ארבע. 

אצלו אולי כדאי לעשות לו טבלה שבכל ערב שהוא מצליח לא לרדת מהמיטה (חוץ משירותים או משהו שכואב וכאלה) הוא מקבל מדבקה. ומצד שני להודיע לו שאם הוא יורד מהמיטה את מחזירה אותו חזרה בלי לתת לו שום יחס, בלי לדבר אתו, כלום. 

ברגע שמכניסים ילד לחדר שבו יש כבר ילד ישן, הוא נרדם הרבה יותר מהר. אין לי מושג למה...

לגבי המשחקים, אגב, כדי לא להיכנס למאבק כוחות מתיש (הם לא מרימים, את מגיעה כבר לשלב שאת חייבת לתת ארוחת ערב וכדו' והם עוד לא הרימו) אפשר להגיד שמשחק שלא מרימים אימא מרימה, אבל אז המשחק גם עולה לארון למעלה ויורד רק עוד יומיים. 

אצלי הבסיס למשמעת זה לשבת ולחשוב לפני מה אעשה במצבים נתונים, כי כשאני בתוך הסיטואציה אני עלולה כבר לא לחשוב אלא לפעול מהבטן, והבטן בדרך כלל טועה. 

להשכיב את הקטן קודם

מה שאמת על המיטת תינוק זה בדיוק מה שאני עושה איתו

כי זה התחיל מאז שהעברתי אותו למיטה של גדולים

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....