מכירים את הימים האלה שאתם קמים עם אהבה כזאת להכל?
תחושה שהכל מושלם ובא לכם להיות נחמדים לכולם ואתם מבסוטים.
ויש את הימים ההפוכים שהכל מעצבן ואתם מבקרים כל דבר שזז וכו'.
(ולא תמיד זה בעקבות משהו רציני)
מה עוזר לכם לצאת מזה?
למשל לי ממש עוזר לשחק עם ילדים קטנים (עד גיל 5 כזה בערך 
. זה גיל ממיס 
).
יש לכם עוד רעיונות?
ואז להגיד המון תהילים
ולבקש מהקב"ה שיהיה יום באמת טוב לי ולכולם
ובבוקר לשים לי בתיק משהו טעים
*בננית*ומדובר גם במקרים שזה נוחת באמצע היום
לי זה תמיד עוזר...
מה שאני עושה זה להכנס לחדר ולא לצאת עד שאני נרגעת או שאני עושה משו שאני אוהבת...
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
