אני בחור ישיבה שכן עשה צבא ונפגש הרבה עם חבר'ה שעשו ושלא עשו צבא.
יש לחלק את התשובה לבעצם שלוש נושאים:
א. מה שאתה תורם.
ב. מה שאתה נתרם.
ג. החיוב ההלכתי.
מה שאתה תורם:
אמנם ביום יום בצבא אפשר להסתדר בלעדי הרבה מאוד מהחיילים, הן העורפיים והן הקרביים, אבל למעשה כולם נצרכים כאשר מגיעים לזמן מבצע וקל וחומר מלחמה. למעשה אפשר לדבר הרבה על אמונה בה' וכו' אבל מקובלנו מרבותינו שמה שווה אמונה ללא השתדלות לבד מכמה יחידי סגולה כרשב"י וחביריו, שהלא כבר אמרו ז"ל הבא ליטהר מסייעין אותו, אם האדם מתחיל מעצמו ועושה השתדלות אז ה' יעזור, אם הוא לא מנסה לעזור לעצמו, למה שה' יעזור לו. וכן הדבר גם בהגנה על עצמנו ועל ארץ אבותינו. כידוע אויבים רבים מסביבנו, מבית ומחוץ, קמים עלינו לכלותינו, ואין ספק שאם לא נעמוד על המשמר כלל ולא נגן על עצמנו, ה' לא יעשה את זה בשבילנו, כמו שראינו במהלך כל הפוגרומים בגלות והשואה הנוראה, ועכשיו שיש לנו את האפשרות, בחסדי ה', לעמוד על שלנו וודאי שחובתנו היא וה' יעזרנו. ויש לשים לב שהננו במבצע/מלחמה כל 6/7 שנים בממוצע ואם כן ברור שזה רלוונטי. ואם תגיד אם כן שייקראו לי במלחמה, למה לי לבזבז את זמני במהלך הזמן השוטף, וודאי שדברי הבל המה. שהלא ברור שצריך להתאמן ע"מ שיהיה אפשרלהלחם, אם חייל לא יודע לתפעל את נשקו ולכן ברור שככל הנראה הוא יהרג לפני שהוא יהרוג. וברור שגם בתפקידי מודיעין וכו' נצרכת עבודה שוטת ע"מ שיהיה את כל המידע הנצרך, הן ליום יום והן למלחמה.
מה שאתה נתרם:
ראשית כל כאשר אתה מתגייס ומרגיש עד כמה זה קשה(וזה יכול להיות מאוד קשה) אתה מתרגל לעשות את מה שאתה צריך ולעזור איפה שצריך גם אם זה לא מה שבא לך עכשיו, ואתה לומד שאתה חלק מחברה שאתה רוצה את טובת כולה ולא רק מנסה למצוא את טובת עצמך.
שנית ועיקרי יותר: אין ספק, ואני אומר את זה מתוך ניסיון ומתוך היכרות רחבה עם הרבה אנשים, שאדם שסיים תקופה בצבא הרבה הרבה הרבה הרבה יותר שקול, בוגר, אחראי ומבין עניין, מאנשים שלא היו תקופה בצבא, שלצערי פגשתי רבות כאלה שאל אף גילם הם עדיין ילדים. מי שלא מכיר את זה לא יבין מה אני מתכוון, אבל מי שראייתו מפוקחת רואה את זה בבירור. זה נשמע אולי לא אמין או לא משמעותי, אבל זה הופך אותך לאדם אחר לטובה ואין ספק בדבר.
כמובן שיש את הנקודה ממנה מפחדים רבים והיא השפעת הצבא לרעה על הבן אדם. צריך לדעת שהכל תלוי בו, הצבא נותן את כל הדברים שאדם דתי צריך, תפילות, כשרות, הפרדה בין בנים לבנות וכו', דברים אלו מעוגנים בפקודות ואמנם הם לא מיושמים בכל מקום אבל איפה שהחייב ידרוש אותם הם מחויבים להיענות לו. לעניין האווירה, לא בכל מקום יש אווירה תורנית או דתית ועל כן הקימו מקומות שמיועדים לבני ישיבות או לחרדים, אבל גם במקומות שאינם כאלה צריך לדעת שהכל תלוי באדם עצמו. אני לדוג' חלק גדול משירותי הצבאי הייתי בעיקר או רק עם חילונים ובכל זאת סיימתי במהלך הזמן הזה 7 מסכתות מתוכם כמה גדולות, וזה על אף שעשיתי "רק" 16 חודשים במקום 36.
בסופו של דבר מי שחלש ומפחד מהצבא, צריך להודות בינו לבין עצמו שהוא עובד את ה' רק בגלל שככה הוא רגיל ושום דבר לא מפריע לו בזה ואם תבוא רוח קלה היא תעקור את אמונתו, מה שמעיד על אמונה חסרת שורשים. לעומת זאת מי שבאמת מאמין בה' ועובד את ה' באמת, אין לו מה לפחד מהצבא, אין שם הטפה נגד הדת, פשוט אין שם אווירה זה הכל.
החיוב ההלכתי:
לא אפרט כאן את הסוגיא והחיוב ההלכתיים שיש בהתגייסות לצה"ל אבל כל מי שבדק את זה לעומק ולא רק סמך על רב אחד שניסה בכוונה למנוע גיוס לצה"ל, יכול לראות בבירור שיש חיוב, וכל מי שמכיר רמב"ם שרק הוא בעצם מתייחס לנושא, ברי לו שיש חיוב, וכל זה על אף אופיו הלא תורני של הצבא, כמו שמופיע בתורה, ויתד תהיה לך על אזנך, מדוע דווקא שם מופיע ציווי מיוחד על צניעות והלא תמיד אנו מצווים על כך, ומסבירים הפרשנים שזה כיוון שצבא הוא מקום יותר גס וחסר עדינות על כן צריך ציווי מיוחד. ואכמ"ל.