("יונתן, אתה מדבר הרבה יותר ממני, ואני בת. זה לא סימן טוב")

-אין לך כובע?

-יש לי בבית. זה לא נוח, כובע.

-לא שתית כלום היום!

-תודה, יעקב. יש לי אמא בבית. בגלל זה באתי לפה.

-זאתי יכולה להיות פועלת בניין.

-חלום חיי.

-איזה חמודה את. תאמיני לי הייתי מתחתן איתך.

-יעקב, אתה נשוי ובן 60.

-לא היום, היום לא נוח לי.

-יום ראשון בשעה 5, זה טוב לך?

-עזוב, אלי. תן לה לבד. היא ילדה גדולה.

-אני בת 15!! |מוחה|

-אז את רוצה שהוא יקח את הקרש הזה?

-לא!!! זה רק 3 מטר, אני לא נקבה!

-אתה רואה, אלי? זאת הייתה צריכה להיולד הבן שלי. 

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול