החשק עומד על מיליגרם.
שישי עוד היה מילגרם ורבע.
(כוחותינו הולכים ומידלדלים.)
שבוע וחצי,
והלב נעול.
@בת של הקב"ה, את יודעת שהראסטות גזרה את הראסטות לגמרי?
כמו תמר ממישו לרוץ איתו, בערך.
(ואני מתגעגעת אלייך עד דמעות)
זעזוע רגוע.
רגוע זעזוע.
פוו.
קולה מעוררת בי חרדת זונדות.
(שחור ונוזלי)
היי היי! הגבול האחרון! הגבול האחרון נחצה!
לא מתחשק לי להיות פה בכלל. פו.
אבניבי אבוהב אבותאבך.
היי!
לגמגה כוגול כגך לגאגט. היי היי.
(מתחשק לי להיות שתויה.
לא כמו כוס מים משתקשקת בתוך בטן אבל)
בס"ד
לא לא לא
אז מה היא קרחת עכשיו?
לא רוצה בכלל
אבל למה?
לאאאא
ובסוף טופי אחת דחפה כוס שלמה של מים להשתקשק בתוך בטני שלי.
כן, למרבה הלאאאאא.
כמעט שום-כלום שיערות.
כי ראסטות זה מציק.
בס"ד
קרחת זה החלום שלי
אפרופו חלומות שיער
מתי נצבע כבר?
את מודעת לזה שאני בלחץ מטורף בלימודים ואם לא תולשים אותי מהבית אני לא יוצאת?
אז אני פונה ללב שלך
בבקשה בבקשה
תבעטי אותי מהבית
אני חייבת הפסקות שפיות
כלל וכלל לא הייתי מודעת לעניין.
אני אעשה את זה בהזדמנות הראשונה.
(אבל באמת באמת!
)
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
