אבל איזה טוב ה'!!יעלאבד לי דף נורא נורא חשוב, עם סיפור שכתבתי ואני צריכה לגמור.
אז חיפשתי כמה שיכולתי ולא מצאתי,
אז אמרתי את "אמר רבי בנימין" ותרמתי קצת צדקה, והבטחתי לעשות פרסום הנס אחר כך (זה זה, למי שלא הבין
)
ואז עלה בי רעיון (מאיפשהו! ה' פקח את עיניי) לשאול את אמא שלי.
מסתבר שהיא זרקה אותו לפח.
חיפשתי בפח וזה לא שם.
עליתי לפח במטבח,
ומצאתי.
דף רטוב וקרוע עם דיו ירוק מרוח של העט היקר שלי, חלק בצבע חום של לבן או צ'ונט או שניהם, אבל חלק קריא, אז אני יכולה לשחזר.
איזה טוב ה'!!
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
