ולפעמים
אני נזכרת בפעם ההיא
האחת
ומדמיינת את הילדה שהייתי אז –
בודדה, נבוכה, אומללה,
ומתעורר בי דחף פתאומי ונואש
לחבק את הילדה הקטנה הזאת
להגיד לה שהכול יהיה בסדר,
שהכול כבר בסדר,
שהיא לא אשמה ושהיא לא חייבת כלום לאף אחד.
בא לי ללחוש לה
שמותר לה לבכות,
לספר לה עד כמה היא מיוחדת,
ללטף לה את השער עד שדמעותיה יתייבשו
והיא תחזור לחייך.
ואז אני נורא מצטערת שהילדה הזאת כבר מתה.
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
