בא לי שהמורה תניח אותה על השולחן שלי הפוך, ושאף בת לא תסתכל,
ואז אחרי שכולן יצאו אני אקח אותה, אסתכל ואזרוק לפח.
אין לי יותר מדי מה לראות שם, ואני פוחדת להסתכל
יעלבא לי שהמורה תניח אותה על השולחן שלי הפוך, ושאף בת לא תסתכל,
ואז אחרי שכולן יצאו אני אקח אותה, אסתכל ואזרוק לפח.
אין לי יותר מדי מה לראות שם, ואני פוחדת להסתכל
הי! שכחתי מהתעודות!
לנו המורה תביא נראלי ביוםרייצ'ל=)לא השקעתי בגרוש במחצית הזו... והמבחנים יצאו בהתאם... לפחות שניים עם ציון דפוק שיוריד לי את הממוצע.
אני ממש מתביישת להתסכל על המורה כשהיא תביא לי ת'תעודה.
חח התעודה של מחצית א' היית פתוחה לקהל
רעיה123


יעליש לעבר חברה שנבנתה לראות?
הפון המאפן הזה
אוחחרעיה123שברגע שקיבלתי את התעודה היא חטפה לי אותה מהיד.
רייצ'ל=)
98 לא מספיק טוב
רעיה123
כזה מקבלת 100, 100, 100 אבל בוכה 
יעלאבל הפעם זה באמת הולך להיות גרוע...
לא תשעים! ציון כזה עוד לא קיבלתי
אבל נראלי הפעם אקבל
פשוט בד"כ בתעודות אני לא מקבלת 90.
אוף, אני מרגישה גאוותנית נורא. תסלחו לי

למרות שממוצע זה לא הכי חשוב, כי בכל מקצוע טובים ברמה אחרת.
אוףאוףאוף
אני כ"כ גאוותנית

מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)