קודם כל לשמוח, להודות לה' שנתן לך ילד בריא, מפותח, סקרן... זה חסד עצום שהרבה בוכות שיזכו לו! וזה עוזר לשנן את זה כשקשה עם זה שהוא כ"כ בריא, מפותח, סקרן

אני לא מרגישה שעוזר להגיד בקול תקיף. מורידה אותו יותר באגביות. מציעה משהו אחר לעשות במקום. וכן - מתאימה את עצמי. מוצאת פתרונות יצירתיים איפה לשמור מחשב, ניירות... איך לערוך שולחן ברגע האחרון כשהוא כבר חגור בכיסא שלו, ועוד.

חודש-חודשיים והשלב הזה עובר. לא ראיתי בן חמש שמטפס על השולחן.

מה הכוונה עובר? שהוא כבר לא מטפס ממש ונמצא על השולחן. אבל השלב שהדברים היקרים לך נמצאים בהישג ידו לא עומד לעבור... זה הזמן להתחיל למצוא פתרונות אחרים לאכסון. אצלנו למשל החלטנו שהמקום של המחשב זה מעכשיו הלול - הרי כבר בשביל התינוק לא צריך אותו. אז הילדים הגדולים נכנסים ללול ומשחקים במחשב שם, ואני מרימה את המחשב בידיים ומקלידה לך בו בעמידה, ועוד רגע אגמור ואחזיר אותו למקום המוגן

כיסאות לשולחן. גם הוא עצמו מצליח לגרור כיסא (יש לנו כיסאות קלים למדי), אך - זה אורך זמן רב יותר(ובד"כ אני מספיקה "לתפוס" אותו "על חם" לפני שמימש את התכנית שלו...) 

מנסה להימנע עד כמה שאפשר מהנחת דברים על השולחן, אך לפעמים ממש חייבת (למשל - ארוחת צהריים לילדים. אין לנו מקום אחר לאכול בו...). גם מסמכים ומבחנים בד"כ בארון, אך לפעמים עליי להוריד, ולא הספקתי להחזיר, והוא כבר שם. בקיצור - אצרך להיות זריזה יותר. 

תודה על העצות! אנסה להסיח את דעתו. 

מהרגע שמתעורר עד הרגע שנרדם בתוך מיטה סגורה. 

אין אפשרות לברוח מהתקופה הזו

אין מה לנזוף בו

כשהילדים ערים אלף עיניים.

מבליעת בוטן ועד משיכת חוט של קומקום חשמלי 

או ישיבה ליד דלת שלא נעולה ומישו פותח אותה והדלת איייי על האצבע של התינוק.

אין מה לעשות

אין מה לכעוס עליו ו אין מה להיות תקיף איתו

בזמן שהילד ער

תהיי איתו

או במשחק או תטיילי או תשבי איתו בגינה ותצפי איתו ביחד בילדים שמשחקים

אלו החיים

ו..... למרות זאת ....

אף אחד לא יבנה לך מצבה מזהב בגלל שתשקיעי את כל זה בילד שלך.

זו חובתנו כאמהות. לדאוג להן.

לכן . סוף מעשה במחשבה תחילה

מתחתנים ? יולדים? צריכים לדעת לשים את הקריירה בצד עד שהם גודלים 

אי אפשר לבדוק את המבחנים של התלמידות כשיש ילדים ערים. אופס הכל בצד! בארון סגור

אז את נבהלת, ולצד השני...

זה עוד לא בדיוק הגיל "להסביר" שאסור לעלות על השולחן..  הוא ילמד קצת בהמשך , אולי אפילו בלי שיצטרכו להגיד (סביר).

ומה שילד "יודע" להעסיק את עצמו בגיל קטן, זה לא מה שהוא יתנהג כילד  גדול. אם כי נכון שיש שלבי-ביניים, שאז באמת מתחילים להרגיל.

אבל נכון שלמרות שהאמא היא לא "אדם נפרד"... יש לה בהחלט זמנים "לעצמה" (אם כי כמובן, גם הילדים לא מנותק מה"עצמה"). בעיקר שאלה של התארגנות. בדרך כלל, משלב לא מאוחר, הילדים גם לא כל היום בבית.

ויש תקופות שונות - וגם אופיים קצת שונים בין בני האדם.

קצת הגזמתי בתיאורים - כי רציתי לפרוק. 

איני בודקת מבחנים כשהילדים לידי. זה לא שייך, מכל הבחינות. אני בודקת רק כשהם ישנים או במסגרות.

אך קרה שבדקתי כשהיה אצל מטפלת, והוא חזר ולא הספקתי להחביא, כי לא שמתי לב לשעה, ואז הייתי מוכרחה לרוץ להביא אותו... (וכשחזרנו נכנסתי לחצי שנייה לשירותים, והוא כבר - על השולחן). 

וקורה שאני מגישה ארוחת צהריים - והוא הופך הכול בן רגע, כי נכנסתי לשנייה למטבח, להביא עוד משהו קטן.

הוא אינו מוכן לשבת אפילו דקה אחת בכיסא האוכל שלו אם איני לידו, כך שלא ממש שייך לשים אותו בכיסא לפני הגשת הארוחה. 

והילדים הגדולים יותר חוזרים הביתה - ונחמד לי לפגוש אותם כשהשולחן ערוך.

השאלה אינה אם להעדיף ילד או קריירה (הקרבתי המון בשביל המשפחה ואני ממשיכה להקריב, ואני שמחה שאני בוחרת במשפחה ולא בקריירה), אלא - האם קיימים טיפים נחמדים - כדי ללמד אותו לא לטפס, או כדי למנוע מצבים לא נעימים שנוצרים בעקבות טיפוס זה. הציעו לי רעיונות נחמדים, וקיבלתי אותם בשמחה. 

מסכימה שעליי להיות מאורגנת יותר. זה לא הצד החזק שלי, לצערי. אבל תמיד אשר להשתפר. 

למדתי מן התגובות שהקטנצ'יק עדיין אינו בשל ללימוד כללים, והסברים תקיפים הם חסרי תועלת (לא הייתי נוקשה אתו. בסך הכול ניסיתי לומר "לא" בקול תקיף, כי כך ממליצים בספרים. זה לא עבד...)  

אז לשים אותו בלול, כשלא נוח להשגיח עליו, או למנות שומר אחר עליו, כמו אח גדול, שיזעיק אותך אם צריך, או אפילו יטפל בעניין בעצמו, - לפי הגיל שלו. בהצלחה, פשוט אין ברירה. 

לכעוס עליו לא נראה לי שכ"כ עוזר בגיל הזה. נראה לי שצריך להגיד משהו כמו "לא עולים על השולחן" להוריד אותו, וישר למצוא לו תעסוקה אחרת, כדי שלא יעשה זאת שוב. (כדור, קוביות, בובה, פאזל...)

בתי היקרה, בגיל שנה וחודשיים כבר למדה לעלות על השולחן הגדול בסלון ולא ידענו מה לעשות...

בסופו של דבר הורדנו אותה בכל פעם מהשולחן עם הסברים קצרים.

לא השארנו דברים חשובים על השולחן והשתדלנו שלא יהיו כיסאות לטיפוס באזור השולחן (רק בזמן האוכל).

בסופו של דבר זה עבר לה, וברוך ה' היא ילדה שמחה ואנרגטית שהפנימה את הכללים בבית עם הרבה עקביות...

בהצלחה!

גם אני התברכתי ברוך ה' בילדים שובבים. רציתי להציע לך נדנדה כשצריך כמה דקות לערוך שולחן או להיות בטוחים שהוא רגוע.

יש נדנדות שעומדות בסלון ויש כאלה שמחברים נדנדה לתקרה בכניסה למטבח . כך הוא גם רואה אותך גם פעיל וגם בטוח. אפשר גם לחשוב על ג'מפר. הקטן שלי עם עיכוב גדול בהתפתחות. כמה חיכיתי שיגיע לשלב הזה שיהפוך את הפח ושיטפס על כסא. כעת אני יודעת להודות על כל רגע כזה גם אם לא תמיד פשוט. תהני ושיהיה לך הרבה נחת.

אז, לאחותי יש שני תאומים, בן ובת בסביבות שנה וחצי.
וכשהם למדו ללכת לפני מספר חודשים, זה היה בהפרש של שבוע.
מאז, הסקרנים הקטנים הפכו את הבית לזירת אקסטרים...

כן כן, בדיוק מה שקורה אצלך רק שאצלנו הם בשיתוף פעולה מלא!

הם גוררים כיסאות כמו שאנחנו מעבירים סולם, משתמשים בזה לטיפוס על כל מקום חדש גבוה ומאתגר.

זה ישמע לך קצת מוזר, אבל זה כרגע ה-פיתרון אצלם בבית.

לקחת את הכיסאות ופשוט להשכיב אותם, על המשענת, כשהרגליים של הכיסאות מכוונות באלכסון כלפיי מעלה.

כך הצלחנו לאט להוריד להם את המוטיבציה לטפס.

נכון שזה לא נעים.. אבל.. עדיף ש... לא יהיה נעים בעין עם כיסאות הפוכים, מאשר... לראות ילד הפוך...אחרי בווום!

ותשמחי ... הילדים האלה יזכו ללמוד ולהתפתח לכיוונים מעניינים בחיים!!!

ופשוט תסגרי אותו. או תסגרי אותו בשיטת "הודיני": קשירת הרצועות בעגלה בצורת איקס (להצליב את הרצועות העליונות ואז לחבר לתחתונות).קשה לברוח מזה.... ומכסא השולחן, אם הוא חגור צמוד-אך-לא-לוחץ מידי, גם יהיה קשה לברוח. צריך להקפיד שלא יעיף את עצמו אחורה עם הכסא לרצפה מרוב נסיונות להשתחרר.  בהצלחה!!! 

כשקושרים אותו בניגוד לרצונו הוא בוכה נורא. לכן איני קושרת אותו לכיסא וגם איני שמה אותו בלול בניגוד לרצונו (מסיבה זו הוצאתי לאחרונה את הלול מהבית).

בקיצור - יש לי מפונק קטן ומתוק...

איני מסוגלת לעשות לו משהו שאינו נעים לו. 

(אני טועה בגישה שלי?)

הרעיון של הנדנדה דווקא נשמע לי טוב מאוד. הוא אמור לאהוב את זה. נגייס תקציבים ונקנה בעזרת ה'.  

או אם זה כסאות כתר אז בערמה של כמה ואז קשה יותר לטפס על זה.

והגבתי בערך כמוך. (פחות או יותר כמה שיש כח...)

אחרי זמן מה נראה לי שזה התמתן...

בגיל כזה לא יעזור "להציב גבולות" ו"לחנך".

פשוט צריך לא לאפשר גישה למקומות מסוכנים- לנעול ארונות עם דברים מסוכנים (ומנגד לאפשר פתיחה של ארונות כלי פלסטיק.

לנו יש ארון בספריית קודש שכל פעם הוצאתי משם דברים שלא רציתי שיגע עד שנהיה שם מקום לאחסון והוא הפך את זה לסליק שלו והיום גם אחותו הקטנה שותפה לסליק.

לנעול בנעילה חיצונית דלתות לאמבטיה, להרחיק כסאות וספות מהשולחנות ומהשיש במטבח ומנגד לאפשר ולעודד כשאתם משגיחים.

לא להשאיר דברים יקרי ערך במקום נגיש. (אצלנו מעל המקרר הפך להיות "על השולחן" הרגיל כמו שאת אומרת- ציוד לימודים, מחשב וכד'.

מתרגלים לזה זה כבר נעשה טבעי לא צריך להשקיע בזה הרבה מחשבה.

(היתה לנו תקופה שהיינו מרימים נעליים לאדן החלון אוטומטית כי הוא היה אוכל נעליים)

בסוף זה עובר...

חשוב רק לשים לב לא להפוך שוטר אלא לתת להם את הטבעיות שבניסויים שלהם ולהתכונן מראש שלא יכנסו להרפתקאות מסוכנות ככה שלא תצרכי להשגיח ב7 עיניים כל שניה ושניה.

(להורים זורמים ממליצה לשים במדפים הנמוכים בארון של הבגדים פיג'מות ובגדי בית וכד'- הילדים שלי קבוע מוצאים נהנים מהשטויות שלהם ואני מתייחסת לסידור הבגדים מדי ערב כמו לסידור הצעצועים וככה כולם מבסוטים)

כשחושבים על זה- עד היום אין לנו ידית לדלת התנור כי הוא היה פותח אותה והתנור חייב להיות על הרצפה.. כ"כ התרגלנו שלא שמנו לב שאפשר כבר להחזיר את הידית...

למקרר היה לנו סגירה כזאת מפלסטיק שעולה באיביי כמה שקלים, כשהיתה לי אפשרות הייתי פוחתת לו כי זה כ"כ שימח אותו!! אבל כשהייתי עסוקה זה היה סגור.

בתור אמא לשיירת בנים. משתדלת להיות איתם כל יום אחה"צ בחוץ, ואז ממילא כשמגיעים יש מקלחת, אוכל והם פחות מחפשים את העיסוק במרחב ויכולים להנות מפעילות שקטה. כמובן שבגיל הזה יותר קשה לשלוט אבל לי זה עושה סדר עם החבורה כבר מגיל קטן..בהצלחה!!!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....