די להסב את הראש לרגע, ובתוך שנייה אחת הוא על השולחן (שולחן אוכל גדול), מפיל כל מה שמונח עליו - מבחנים של תלמידות, מחשב נייד ואפילו ארוחת צהריים שלמה. איני עומדת בקצב שלו...
איך מציבים גבולות לפעוט המתוק הזה?
אני מורידה אותו, אומרת בקול הכי תקיף שאפשר - "לא. אנחנו לא עולים על השולחן". והוא צוחק (או בוכה - אם הפרעתי לו מאוד...). אחרי כמה דקות הוא שוב שם...
קודם כל לשמוח, להודות לה' שנתן לך ילד בריא, מפותח, סקרן... זה חסד עצום שהרבה בוכות שיזכו לו! וזה עוזר לשנן את זה כשקשה עם זה שהוא כ"כ בריא, מפותח, סקרן 
אני לא מרגישה שעוזר להגיד בקול תקיף. מורידה אותו יותר באגביות. מציעה משהו אחר לעשות במקום. וכן - מתאימה את עצמי. מוצאת פתרונות יצירתיים איפה לשמור מחשב, ניירות... איך לערוך שולחן ברגע האחרון כשהוא כבר חגור בכיסא שלו, ועוד.
חודש-חודשיים והשלב הזה עובר. לא ראיתי בן חמש שמטפס על השולחן.
מה הכוונה עובר? שהוא כבר לא מטפס ממש ונמצא על השולחן. אבל השלב שהדברים היקרים לך נמצאים בהישג ידו לא עומד לעבור... זה הזמן להתחיל למצוא פתרונות אחרים לאכסון. אצלנו למשל החלטנו שהמקום של המחשב זה מעכשיו הלול - הרי כבר בשביל התינוק לא צריך אותו. אז הילדים הגדולים נכנסים ללול ומשחקים במחשב שם, ואני מרימה את המחשב בידיים ומקלידה לך בו בעמידה, ועוד רגע אגמור ואחזיר אותו למקום המוגן
כיסאות לשולחן. גם הוא עצמו מצליח לגרור כיסא (יש לנו כיסאות קלים למדי), אך - זה אורך זמן רב יותר(ובד"כ אני מספיקה "לתפוס" אותו "על חם" לפני שמימש את התכנית שלו...)
מנסה להימנע עד כמה שאפשר מהנחת דברים על השולחן, אך לפעמים ממש חייבת (למשל - ארוחת צהריים לילדים. אין לנו מקום אחר לאכול בו...). גם מסמכים ומבחנים בד"כ בארון, אך לפעמים עליי להוריד, ולא הספקתי להחזיר, והוא כבר שם. בקיצור - אצרך להיות זריזה יותר.
תודה על העצות! אנסה להסיח את דעתו.
מהרגע שמתעורר עד הרגע שנרדם בתוך מיטה סגורה.
אין אפשרות לברוח מהתקופה הזו
אין מה לנזוף בו
כשהילדים ערים אלף עיניים.
מבליעת בוטן ועד משיכת חוט של קומקום חשמלי
או ישיבה ליד דלת שלא נעולה ומישו פותח אותה והדלת איייי על האצבע של התינוק.
אין מה לעשות
אין מה לכעוס עליו ו אין מה להיות תקיף איתו
בזמן שהילד ער
תהיי איתו
או במשחק או תטיילי או תשבי איתו בגינה ותצפי איתו ביחד בילדים שמשחקים
אלו החיים
ו..... למרות זאת ....
אף אחד לא יבנה לך מצבה מזהב בגלל שתשקיעי את כל זה בילד שלך.
זו חובתנו כאמהות. לדאוג להן.
לכן . סוף מעשה במחשבה תחילה
מתחתנים ? יולדים? צריכים לדעת לשים את הקריירה בצד עד שהם גודלים
אי אפשר לבדוק את המבחנים של התלמידות כשיש ילדים ערים. אופס הכל בצד! בארון סגור
אז את נבהלת, ולצד השני...
זה עוד לא בדיוק הגיל "להסביר" שאסור לעלות על השולחן.. הוא ילמד קצת בהמשך , אולי אפילו בלי שיצטרכו להגיד (סביר).
ומה שילד "יודע" להעסיק את עצמו בגיל קטן, זה לא מה שהוא יתנהג כילד גדול. אם כי נכון שיש שלבי-ביניים, שאז באמת מתחילים להרגיל.
אבל נכון שלמרות שהאמא היא לא "אדם נפרד"... יש לה בהחלט זמנים "לעצמה" (אם כי כמובן, גם הילדים לא מנותק מה"עצמה"). בעיקר שאלה של התארגנות. בדרך כלל, משלב לא מאוחר, הילדים גם לא כל היום בבית.
ויש תקופות שונות - וגם אופיים קצת שונים בין בני האדם.
קצת הגזמתי בתיאורים - כי רציתי לפרוק.
איני בודקת מבחנים כשהילדים לידי. זה לא שייך, מכל הבחינות. אני בודקת רק כשהם ישנים או במסגרות.
אך קרה שבדקתי כשהיה אצל מטפלת, והוא חזר ולא הספקתי להחביא, כי לא שמתי לב לשעה, ואז הייתי מוכרחה לרוץ להביא אותו... (וכשחזרנו נכנסתי לחצי שנייה לשירותים, והוא כבר - על השולחן).
וקורה שאני מגישה ארוחת צהריים - והוא הופך הכול בן רגע, כי נכנסתי לשנייה למטבח, להביא עוד משהו קטן.
הוא אינו מוכן לשבת אפילו דקה אחת בכיסא האוכל שלו אם איני לידו, כך שלא ממש שייך לשים אותו בכיסא לפני הגשת הארוחה.
והילדים הגדולים יותר חוזרים הביתה - ונחמד לי לפגוש אותם כשהשולחן ערוך.
השאלה אינה אם להעדיף ילד או קריירה (הקרבתי המון בשביל המשפחה ואני ממשיכה להקריב, ואני שמחה שאני בוחרת במשפחה ולא בקריירה), אלא - האם קיימים טיפים נחמדים - כדי ללמד אותו לא לטפס, או כדי למנוע מצבים לא נעימים שנוצרים בעקבות טיפוס זה. הציעו לי רעיונות נחמדים, וקיבלתי אותם בשמחה.
מסכימה שעליי להיות מאורגנת יותר. זה לא הצד החזק שלי, לצערי. אבל תמיד אשר להשתפר.
למדתי מן התגובות שהקטנצ'יק עדיין אינו בשל ללימוד כללים, והסברים תקיפים הם חסרי תועלת (לא הייתי נוקשה אתו. בסך הכול ניסיתי לומר "לא" בקול תקיף, כי כך ממליצים בספרים. זה לא עבד...)
8668אחרונהאז לשים אותו בלול, כשלא נוח להשגיח עליו, או למנות שומר אחר עליו, כמו אח גדול, שיזעיק אותך אם צריך, או אפילו יטפל בעניין בעצמו, - לפי הגיל שלו. בהצלחה, פשוט אין ברירה.
לכעוס עליו לא נראה לי שכ"כ עוזר בגיל הזה. נראה לי שצריך להגיד משהו כמו "לא עולים על השולחן" להוריד אותו, וישר למצוא לו תעסוקה אחרת, כדי שלא יעשה זאת שוב. (כדור, קוביות, בובה, פאזל...)
בתי היקרה, בגיל שנה וחודשיים כבר למדה לעלות על השולחן הגדול בסלון ולא ידענו מה לעשות...
בסופו של דבר הורדנו אותה בכל פעם מהשולחן עם הסברים קצרים.
לא השארנו דברים חשובים על השולחן והשתדלנו שלא יהיו כיסאות לטיפוס באזור השולחן (רק בזמן האוכל).
בסופו של דבר זה עבר לה, וברוך ה' היא ילדה שמחה ואנרגטית שהפנימה את הכללים בבית עם הרבה עקביות...
בהצלחה!
גם אני התברכתי ברוך ה' בילדים שובבים. רציתי להציע לך נדנדה כשצריך כמה דקות לערוך שולחן או להיות בטוחים שהוא רגוע.
יש נדנדות שעומדות בסלון ויש כאלה שמחברים נדנדה לתקרה בכניסה למטבח . כך הוא גם רואה אותך גם פעיל וגם בטוח. אפשר גם לחשוב על ג'מפר. הקטן שלי עם עיכוב גדול בהתפתחות. כמה חיכיתי שיגיע לשלב הזה שיהפוך את הפח ושיטפס על כסא. כעת אני יודעת להודות על כל רגע כזה גם אם לא תמיד פשוט. תהני ושיהיה לך הרבה נחת.
אז, לאחותי יש שני תאומים, בן ובת בסביבות שנה וחצי.
וכשהם למדו ללכת לפני מספר חודשים, זה היה בהפרש של שבוע.
מאז, הסקרנים הקטנים הפכו את הבית לזירת אקסטרים...
כן כן, בדיוק מה שקורה אצלך רק שאצלנו הם בשיתוף פעולה מלא!
הם גוררים כיסאות כמו שאנחנו מעבירים סולם, משתמשים בזה לטיפוס על כל מקום חדש גבוה ומאתגר.
זה ישמע לך קצת מוזר, אבל זה כרגע ה-פיתרון אצלם בבית.
לקחת את הכיסאות ופשוט להשכיב אותם, על המשענת, כשהרגליים של הכיסאות מכוונות באלכסון כלפיי מעלה.
כך הצלחנו לאט להוריד להם את המוטיבציה לטפס.
נכון שזה לא נעים.. אבל.. עדיף ש... לא יהיה נעים בעין עם כיסאות הפוכים, מאשר... לראות ילד הפוך...אחרי בווום!
ותשמחי ... הילדים האלה יזכו ללמוד ולהתפתח לכיוונים מעניינים בחיים!!!
ופשוט תסגרי אותו. או תסגרי אותו בשיטת "הודיני": קשירת הרצועות בעגלה בצורת איקס (להצליב את הרצועות העליונות ואז לחבר לתחתונות).קשה לברוח מזה.... ומכסא השולחן, אם הוא חגור צמוד-אך-לא-לוחץ מידי, גם יהיה קשה לברוח. צריך להקפיד שלא יעיף את עצמו אחורה עם הכסא לרצפה מרוב נסיונות להשתחרר. בהצלחה!!!
כשקושרים אותו בניגוד לרצונו הוא בוכה נורא
. לכן איני קושרת אותו לכיסא וגם איני שמה אותו בלול בניגוד לרצונו (מסיבה זו הוצאתי לאחרונה את הלול מהבית).
בקיצור - יש לי מפונק קטן ומתוק...
איני מסוגלת לעשות לו משהו שאינו נעים לו.
(אני טועה בגישה שלי?)
הרעיון של הנדנדה דווקא נשמע לי טוב מאוד. הוא אמור לאהוב את זה. נגייס תקציבים ונקנה בעזרת ה'.
או אם זה כסאות כתר אז בערמה של כמה ואז קשה יותר לטפס על זה.
והגבתי בערך כמוך. (פחות או יותר כמה שיש כח...)
אחרי זמן מה נראה לי שזה התמתן...
בגיל כזה לא יעזור "להציב גבולות" ו"לחנך".
פשוט צריך לא לאפשר גישה למקומות מסוכנים- לנעול ארונות עם דברים מסוכנים (ומנגד לאפשר פתיחה של ארונות כלי פלסטיק.
לנו יש ארון בספריית קודש שכל פעם הוצאתי משם דברים שלא רציתי שיגע עד שנהיה שם מקום לאחסון והוא הפך את זה לסליק שלו והיום גם אחותו הקטנה שותפה לסליק.
לנעול בנעילה חיצונית דלתות לאמבטיה, להרחיק כסאות וספות מהשולחנות ומהשיש במטבח ומנגד לאפשר ולעודד כשאתם משגיחים.
לא להשאיר דברים יקרי ערך במקום נגיש. (אצלנו מעל המקרר הפך להיות "על השולחן" הרגיל כמו שאת אומרת- ציוד לימודים, מחשב וכד'.
מתרגלים לזה זה כבר נעשה טבעי לא צריך להשקיע בזה הרבה מחשבה.
(היתה לנו תקופה שהיינו מרימים נעליים לאדן החלון אוטומטית כי הוא היה אוכל נעליים)
בסוף זה עובר...
חשוב רק לשים לב לא להפוך שוטר אלא לתת להם את הטבעיות שבניסויים שלהם ולהתכונן מראש שלא יכנסו להרפתקאות מסוכנות ככה שלא תצרכי להשגיח ב7 עיניים כל שניה ושניה.
(להורים זורמים ממליצה לשים במדפים הנמוכים בארון של הבגדים פיג'מות ובגדי בית וכד'- הילדים שלי קבוע מוצאים נהנים מהשטויות שלהם ואני מתייחסת לסידור הבגדים מדי ערב כמו לסידור הצעצועים וככה כולם מבסוטים)
כשחושבים על זה- עד היום אין לנו ידית לדלת התנור כי הוא היה פותח אותה והתנור חייב להיות על הרצפה.. כ"כ התרגלנו שלא שמנו לב שאפשר כבר להחזיר את הידית...
למקרר היה לנו סגירה כזאת מפלסטיק שעולה באיביי כמה שקלים, כשהיתה לי אפשרות הייתי פוחתת לו כי זה כ"כ שימח אותו!! אבל כשהייתי עסוקה זה היה סגור.
בתור אמא לשיירת בנים. משתדלת להיות איתם כל יום אחה"צ בחוץ, ואז ממילא כשמגיעים יש מקלחת, אוכל והם פחות מחפשים את העיסוק במרחב ויכולים להנות מפעילות שקטה. כמובן שבגיל הזה יותר קשה לשלוט אבל לי זה עושה סדר עם החבורה כבר מגיל קטן..בהצלחה!!!
מי שיש לו רעיון למי הכלבים שייכים שיפנה אלי בבקשה באישי
עד היום לבש ארוך בקיץ,
מסכן שכל החברים בגן עם קצר מרענן - הוא חם לו עם ארוך.
אבל כשהוא עם קצר בשרוול/במכנס הוא מתחיל לגרד כי זה נגיש…
עם השנים למדנו יותר להתנהל עם האטופיק ועכשיו ההתפרצות במצב סבבה
מפחדת לקנות לו מלאי של קצר ולהתבאס (מה שקרה קיץ אחד שפשוט מלא כסף הלך לחולצות שלא השתמש…)
לא יודעת להגיד כי כל החורף סתיו לבש ארוך
בקיצור, באיזה גיל כבר יכלתם לשים להם קצר בקיץ? אם בכלל…
לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.
ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.
אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.
אני מרגיש, שאת הילדים מטרידה בעיקר ההפסקה הפתאומית (מבחינתם) של פעילות מסגרות החינוך, כשבינינו אף אחד לא יודע מתי יחזרו.
לכל השאר הם יחסית מתרגלים ומסתגלים...
,למישהו יש טיפים איך לתת להם בטחון בנושא זה (יש לילדה אחת לדוגמה עוד חודשיים יום הלדת בגן, וכבר עכשיו מוטרדת האם יתקיים או לא...)?
שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.
אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.
באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו.
בעקבות המלצה פה של @פשוט אני קניתי סיר בישול איטי.
שמתי בבוקר חלקי עוף ותפוחי אדמה, הוספתי תבלינים והדלקתי על החום הנמוך (יש שתי דרגות חום- נמוך וגבוה, ועוד אפשרות של שמירה על חום)
לאחר חמש שעות בדקתי וראיתי שהעוף לא מתחיל אפילו להיות עשוי, בעוד שעל החום הנמוך ההמלצה היא 6-8 שעות.
בהתייעצות עם גי פי טי הוספתי כוס מים והגברתי לחום הגבוה, חיכיתי עוד שעתיים, וכעת העוף מוכן בקושי, רחוק מאד מלהיות רך ועסיסי כמו
שתארו לי. התפוחי אדמה מוכנים אבל מעט קשים. בקיצור, ממש לא מה שדמיינתי.
אשמח שתאירו את עיני איפה טעיתי, כי תוצאה כזאת יכולתי להשיג גם אם הייתי מניחה סיר עם עופות על האינדוקציה לכמה שעות (ואז החום היה הרבה יותר גבוה והבישול יותר טוב)
בנוסף, הנוזלים בתבשיל בקושי מבעבעים, זה נראה כאילו החום כל כך חלש!
זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול
ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל
בימים הראשונים האיש שלי עבד מהבית, ועכשיו נוסע לעבודה.
מה אתן עושות כדי לגרום לאיש שלכן להבין שיחד עם העבודה, יהיה קשוב לצרכים שלכן ושל הילדים?
שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?
אולי פשוט לדבר איתו על זה
בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.
אחר כך אפשר לאזן מחדש.
היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/
הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה
אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו
או הסביבה, ירושלים, או כל מקום אחר.
לא דרך הקופה
מישהו פרטי שאני יכולה להתקשר אליו לפלאפון באופן אישי.
אשמח לטלפון בפרטי
ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.
בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...
אבלאם אפשר בכל זאת מספר...
את ד''ר ליעד רוטשטיין
ד''ר מאיה אליעזר
במרכז, פרטיות
