לקחת בפעולה לאחת הבנות את הפלאפון שלה, ולחפור בוואטסאפ השבטי,
ואז כולן צועקות עליי כי לא מפסיק לצפצף להן
("יעלי!! 47 הודעות!!"
)
תנסו פעם.
וכל פעם מפלאפון אחר.
(אלא אם יש לכם וואטסאפ
ואז זה בכלל לא ש-ווה)
לקחת בפעולה לאחת הבנות את הפלאפון שלה, ולחפור בוואטסאפ השבטי,
ואז כולן צועקות עליי כי לא מפסיק לצפצף להן
("יעלי!! 47 הודעות!!"
)
תנסו פעם.
וכל פעם מפלאפון אחר.
(אלא אם יש לכם וואטסאפ
ואז זה בכלל לא ש-ווה)
עוד מישימה הקטע הזה?
מי שלא בא לה להשתתף, שלא תשתתף...
בשביל מה באים לסניף אם כל הזמן על הפלא'?
הוא חבר לנו בקבוצה של המשפחה אז הוצאתי אותו.
והמזל שאני המנהל ולא ההורים שלי.אז לא יעזור לו כלום..![]()
יעלילד. בן. 12. לא. צריך. וואטסאפ.
וגם אני לא
וגם עד כיתה י' לדעתי זה מיותר,
אפילו עד סוף התיכון...
כשאני קניתי חדש הישן שלי עבר לאח שלי שבשיעור א' אבל אז נמאס לו אז זה עבר לאח בכיתה ז'.
רק שהוא עשה שטויות ועצבן יותר מדי אז זה כנראה ילקח ממנו..
גם אצלנו עוברים פלאפונים בין כל הידיים (חוץ מאחותי עם הפלאפון הכי כיף (נוקיה c2
) שאני ממש רוצה והוא לא ייחלץ ממנה לעולם!!)
וכשאני קיבלתי טלפון מגע בכיתה ז', העפתי אותו די מרצוני אחרי תקופה קצרה.
פשוט מיותר.
(אני רואה ביישוב ילדות בכיתה ד', עם פלאפון שאפילו לאחיות הגדולות שלי אין. בזבוז כסף ובזבוז ילדות)
כשהמדריכה מקריאה סיפור ואני מקשיבה לגמרי וחופרת שמה.
ואנחנו כן ביחד.
טעיתי. (הבהרה- בד"כ בפעולות אנחנו לא בפלאפון, אלא בהתקפי צחוק קבוצתיים. פעם אחת הרשיתי לעצמי. ואח"כ נכנסנו כולנו למצב כפית
)
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)