אבל מה אני אעשה, שכמעט כל יום אני צריכה לשמור על האחים שלי, כי את נוסעת לכל הצהריים-ערב?
אני יודעת שזו העבודה, ושצריך שיהיה מה לאכול בבית.
אבל קשה לי. אני מתבגרת, אחרי הכל, אני כן צריכה איזשהו מרחב פנוי וזמן ליהנות בו.
והאחים שלי, הם לא יכולים לעזור? למה אני צריכה לשמור עליהם, כשהם יכולים לשמור על התינוק?
ולמה הם לא יודעים לסדר את הבית כמו שאני יודעת? בני כמה הם?
אוף. אולי כשהייתי בגילם גם אני הייתי כזו.
אבל עכשיו קשה לי ומעיק.
מעיק לחשוב שאני צריכה שוב להישאר כל אחה"צ יחד עם אח שלי התינוק. עם כל זה שהוא חמוד, הוא גם נודניק ממש, וצריך להיות לידו כל הזמן ולעשות בשבילו הכל.
ואני לא אמא שלו!
אני כולה אחותו הגדולה. אז מה. נכון שיש לי מחוייבות בבית, אבל זה לא שאני יושבת כל היום רגל על רגל ומשחקת במחשב.
גם לי יש חיים ועולם רחב. אני לא תינוקת. יש לי מחוייבות כלפי אנשים אחרים שהם לא המשפחה, יש לי מחוייבות מזערית ללימודים, וגם מחוייבות כלשהי לעצמי ולאושר שלי. וכמובן מחוייבות לעולם הרוחני שלי.
ועכשיו מריר לי, כי אני מרגישה כלואה בתוך הבית.
ובית צריך להיות מקום חמים, לא בית כלא.
אולי זו סתם הרגשה שלי. אולי כולכם בסדר ורק משהו אצלי דפוק בראש.
אני רוצה חופש. קטן. קצת זמן לבטא את עצמי בכל מיני מקומות שאת, אמא, לא היית בהם כשהיית בת 14.
אני לא רוצה עוד ערב לחוץ ומגעיל שיש עלי חמישה קטנים נודניקים, ששניים מהם בגיל שאפשר לעזור ולא עושים את זה.
אני סתם מגעילה.
במקום להודות לך כל רגע אני מתלוננת. כי את כן טובה אלי.
אבל מגעיל לי בלב.
