טוייב.

1.

א) אני הכי (לא יודעת אם הכי, אבל זה עולה לי בראש) מתחברת לעלינו לשבח, כי... זה עוצמתי. כי באמת עלינו לשבח על שלא עשנו כגויי הארצות. זה עוצמתי לכרוע, להודות ולהשתחוות לפני מלך המלכים! כשאני באמת מצליחה להתרכז זה ממלא כ"כ, ומעודד... ומצד שני- מלא באחריות.

ב) לא יודעת. אני מתחברת לכל התפילה, אאל"ט. אולי בהמשך אזכר.

2.

א) כןכןכן! אני צריכה לעבוד סדר וארגון... מאד מאד

ב) המטרה שלי? יש לי הרבה. רוחנית דפקא? טוב. אני ממש רוצה להתחבר יותר לקדוש ברוך הוא, על ידי הלימוד. ממש ממש רוצה. כלומר לפתוח את התנ"ך, ולראות את הקדוש ברוך הוא מבעד לאותיות... אח. רק המחשבה על זה גורמת לי אושר אבל אני צריכה לעבוד עוד הרבה

1. א) עלינו לשבח ואלוהי נצור. עלינו, כי כמו שיעל אמרה זה מראה על הייחוד של עם ישראל, על הקשר שלנו עם הקב"ה, ולדעתי הדיבור על הגאולה והאמירה "על כן נקווה... לראות מהרה בתפארת עוזך... לתקן עולם במלכות שדי" זה דבר עצום אם מאמינים בו ברגע שאומרים אותו. ואלוהי נצור, כי הוא משקף לי טוב מאוד במה אני טועה ואיפה אני צריך להשתפר...

ב) תחנון. קשה לי באמת לפרט ככה חטאים אז אני נמנע מבאמת להתוודות אלא סתם ממלמל מילים, ומרגיש שתמיד שמחים כשלא צריך לומר תחנון...

2. א) אני מניח שאני אבחר כבר משהו... וכמו שהרמב"ם אומר, "אבל [עבירות] שבינו לבין המקום, אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם."(הל' תשובה, ב' ו')

חוץ מ- 1ב'

ומהכותרת

זה לקחת את החטאים שלי בידיים

ולבוא בפני הבורא.

מלחיץ

אבל משחרר ומקרב.

למרות שנפילת אפיים זה טקסט יפה

אבל התוספת של שני וחמישי... רח"ל... לא מצליח להחזיק ריכוז ליותר מפסקה (בסידור קורן)

1)א)אני חושב שמוסף של שבת-היא ממש יפה 
ומתפללת נטו עלינו עם כל המי שברך ועל בית המקדש משו יפה כזה

והיא גם רק פעם בשבוע ויש לה מנגינה יפה

הכי פחות-מנחה למה?כי בה כמעט אפעם אין חשק להתפלל וגם אם כן זה כמצוות אנשים מלומדה

לא חשבתי על מידה לחופש

זה סקרים שמדברים על האינדיבידואליות הכי פנימית
לקודש הקודשים של המרחב הפרטי למקום הכי אינטימי ביני לבין הבורא
לא יודע למה עניתי בכל מקרה זה תשובות חלקיות אז אני אתנחם בזה

יכול לעזור לאחרים במקום האינטימי שלהם עם הבורא,

לא שווה 'להקריב' קצת למענם?

אולי יש פה כמה שמחפשים מטרות לחופש. לך תדע...

מאותה הסיבה של אינדיבידיאליזם אין לי עניין שמישו יחכה את דרכי בעבודת הבורא שלי
והנקודה בה אני צריך להשתנות לא קשורה או משפיעה על האחר
אני לא רבי ואני בורח מחיקוים..
יש לכל אחד את הדרך שלו אחרת סתם חבל...
חיקוים זה זול ומוריד...

אבל לפעמים אדם צריך כיוון.

נגיד פתאום נפלתי ליאוש חס ושלום, ואז מישהו אומר שעבודת ה' שלו היא רק מתוך שמחה.

אז אני אשלב בעבודת ה' שלי יותר שמחה.

בסדר? נגיד.

לא התכוונתי שעכשיו אני אתחיל פחות להתחבר לתפילת מנחה ויותר למוסף...

ולדעתי הסקר הזה נועד פשוט לדייק אותנו. אז עצרתי לחשוב באיזו נקודה אני צריכה להשתנות.

אם כתבת את זה פה או לא זה כבר עניין אחר ושולי...

בס"ד

נורא תעלב..

הכי מתחבר - תפילות ימים נוראים. זה תפילות כ"כ מיוחדות, שאפילו אני מצליח להתרכז.

הכי פחות    - תפילת ערבית של מוצאי צומות וכדו', כי כל כך קשה להתרכז.

צורה אחרת לענות על השאלה תהיה (כמו בסיפור על רבן גמליאל, טבי ולשון-הפרה):

הכי מתחבר - כל תפילה, בזמן שאני מצליח לכוון.

הכי פחות    - כל תפילה. בזמן שאני לא מצליח לכוון.

כל עוד לא ניצחתי את העצלות,אין לי ברירה אלא להמשיך להיאבק בה.

1. א'- "בנה ירושלים". השאיפה העמוקה ביותר שלי, כחלק מהשם שלי.

    ב'- לא מצליח לחשוב על משהו.

2. א' - עצלנות. למגר את הדבר הזה..

    ב' - לעלות מעלה מעלה במעלות התורה והיראה. את ה"איך" ו"מה" אני אשמור לעצמי .

קבלת שבת.

שרים וזה וזה כיף. 

כן, חשבתי.

על מידות אורך ורוחב

1.

א) התפילות של הימים הנוראים. והכי הכי תפילת נעילה. למה? כי היא הכי מעוררת אותי, מנענעת קצת (ויש לה גם פיוטים נורא יפים). אה, גם סליחות. ושירת הבקשות אם זה נחשב

ב) לא עולה לי עכשיו, אבל יש כמה

2.

א) עצלנות. והתמכרות לכל מיני דברים

ב)להתחזק בתפילה. ולברר באמת את האמונה שלי מולו

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

אח"כ אם זוכרים אותך

אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים