חוץ ממנו אף אחד לא יכול לשיר כמוהו ואז אני לא מרגישה הזייפנית היחידה.
בקיצור,
עולם קשוח
אני יכול עליו
רק עם כוח
רק עם בעיטות למוח
שישרף הכל
בלחש
אקדח זה שיר שאני אוהב
צריך להבדיל בין הכותרת לתוכן
שאני
שונא
אותך
ככה!
בס"ד
הנחש מתקרב
וכשהדב ישן
הוא לא ידע בכלל
איך זה קרה
מתקרב מתקרב
נשיקת נחש קטנה
לא בכי לא צעקה
השיר האהוב עלי
יוש!יוני
|מחרטט|
ההבדל הגדול הוא שלהודעות שלי יש הילה של מגניבות, ולשל בנצי לא.
תכל'ס, גם לניק שלי בכללי יש הילה כזו 
(אבל האמת היא שמידי פעם כשמישהו מתייג אותי, בשנייה הראשונה אני חושבת שתייגו את בנצי.)
Slow motionאחרונההחלטתי לקחת דווקא את המשמעות המילולית, חשבתי שתזרום...
מטען חבלה זה נושא רגיש? סליחה.
שאני אפילו לא יודע ממה הוא נגרם![]()

בס"ד
רק לעשות ככה
אין לי בררה
אני מצטער בשבילי
אין לי בררה
תמיד זה אני מולי
אין לי בררה
רק להיות איתי
בואי אלי
מנגינה יקרה
בואי אלי
בואי אלי
תכף נישן
ואני יכול לשמור עלי יפה
לא צריך אף אחד
|מצטמרר|
אי אפשר לתאר מה השיר הזה עושה לי


בס"ד
תפסיקי להגיד שכן
לא נגמר לא
חכי עוד דקה
שניה אחת
תסתכלי עלי יפה נו
איך נהיית לי ככה?
נחבאת מהר מידי
בשניה אחת
אני הפסדתי אותך
בס"ד
נשאר רק עוד ארגז אחד
כדי להרים אותו
אני צריך עזרה
שמימית
כמו אבן כבדה
מונחת על אוצר
כדי להזיז אותה
אשיר לה מנגינה שקטה
ואחכה
זה כמו לקפוץ מצוק
(
)
ולהתחיל לעוף
מכוח האמונה
לקחת נשימה גדולה
לרוץ
וליפול לזרועותיו המושטות
ליפול לזרועותיו המושטות
של אב הרחמן אב הרחמן
ולדבר עם נמר
בדיבורים של הגיון
כדי לחלץ מפיו
ציפור קטנה
יונה תמה
אחות קטנה
ולעשות שלום
ביני לבין עצמי
צריך הרבה חוצפה
ידיים אמונה
עיניים
לעצום
השיר שאני הכי אוהבת שלו.
בס"ד
יעזור
לסלק את החושך עם טיפשה של אור
לעצור זה בסוף
עכשיו ההתחלה
הכל נכון אני מודה באשמה אני מודה באשמה
השיר הזה
|חסר מילים|
תודה לכל מי שהיה ירח בשבילי כשהייתי צריכה
אושר תמידיעוווווד מעעעט
ילד רררררץ אאאאלייך
מחבקקק אותך
כל הענווה הזאת זה רק כדי להוסיף כבוד
כשאהיה גדול אהיה הכי גדול מכולם
אני אראה לך להם לכם לכולם
אכנס בכל החלונות אכנס דרך הקירות
עד שאהיה קיים אהיה קיים הכי קיים בעולם
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)