עבר עריכה על ידי ayeletb9 בתאריך י"א בתמוז תשע"ה 04:04
סיפור הלידה שלי קצת ארוך...הריון ראשון, מההתחלה במעקב בסיכון בגלל בעיה רפואית שלי ברקע. לאורך כל ההריון עושה בדיקות דם ומעקבים לראות שהכל איתי בסדר ואין החמרה.
שבוע 34, בדיקות דם מראות החמרה. בביקור אצל הרופא הוא מחליט לחזור על הבדיקות בשבוע 36 ואם תהיה החמרה נוספת ללכת לזירוז.
שבוע 36, בדיקות דם חוזרות מראות על ההחמרה שהרופא צפה. הלכתי למיון יולדות בבית החולים בו רציתי ללדת אבל שם לא התרשמו בצורך לזרז כי מדדים אחרים היו תקינים. אמרו שמבחינתם הם לא מזרזים לפני שבוע 38. התבאסתי ממש! כבר הכנו את עצמינו נפשית ללידה מוקדמת והתארגנו על כל (טוב, על רוב) הציוד בבית ועכשיו, לא.
למחרת היה לי תור לרופא, הוא יצא להכין לו קפה וראה אותי, "מה, לא ילדת? הם (מיון יולדות בבית החולים בו הייתי) התקשרו אתמול לדבר איתי ואמרתי להם שיזרזו אותך!". ישר נכנסתי אליו בלי לחכות יותר, סיפרתי לו מה הם אמרו, הוא התקשר לרופא נוסף להתייעץ איתו וביחד הוחלט לבוא בשבוע 37 לזירוז. הרופא השאיר לי את הבחירה אם ללכת לאותו מיון יולדות בבית החולים בו רציתי ללדת או לבוא למיון יולדות בבית החולים בו הוא עובד. בעלי ואני התלבטנו היכן עדיף ובסוך נפלה ההחלטה ללכת אליו. לא לקחנו אותו שר"פ אבל ידענו שהוא רופא בכיר שם וכך שום דבר לא יתפספס והכל יעבור דרכו.
שבוע 37, יום ראשון, 7 וחצי בבוקר, מגיעים למיון יולדות בבית החולים בו הרופא עובד. מתחילים תהליך של קבלה, אומרים שיורדים למחלקה וכשיהיה מקום יעלו אותי לחדרי לידה לזירוז. ביקשתי שיתקשרו לרופא שלי להגיד לו שאני פה (כמו שהוא ביקש), הוא מתערב והופ ישירות לחדר לידה. למזלנו הוא במשמרת בחדרי לידה היום אז הוא משגיח מקרוב.
בשעה 10 בבוקר בדקו אותי לפני תחילת הזירוז, מסתבר שאני כבר עם פתיחה של 1 ס"מ ומחיקה של 50%, תנאים אופטימיים להתחלה. התחלנו עם זירוז, נתנו פרופס למשך 24 שעות, הפרופס עושה צירים יפים (למזלי הכאב לא נורא). יום שני בבוקר בודקים אותי, אין שינוי בפתיחה...
ממשיכים הלאה עם פרוסטין למשך 6 שעות, עושה צירים יפה ולא כואבים, אבל כשבודקים אין שינוי בפתיחה...
בשעות הערב מחליטים על פיטוצין במינון נמוך, עושה צירים שעכשיו קצת כואבים (אבל לגמרי נסבלים). אחרי 7 שעות של ריתוק למיטה ומוניטור רצוף רופא בודק, אין שינוי בתנאים. הוא מחליט להעביר אותי למחלקת נשים כדי לישון נורמלי בלילה ולנוח. הבעיה היחידה זה שהוא לא בדק שיש מקום במחלקה וככה העברתי את הלילה במסדרון.
שלישי בבוקר, ביקור רופאים עם פרופסור בכירה שהגיעה אחרי שהרופא שלי כבר עדכן אותה. רוצים לשחרר אותי הביתה לקצת חופש ולחזור ביום חמישי/ראשון ואז להמשיך. אני מתעקשת להישאר ואומרת שיש עוד דברים שעדיין לא ניסו. הפרופסור מכבדת את הבקשה שלי ונותנת הוראה להכניס לי בלון.
רביעי בצהריים, אחרי 24 שעות עם בלון, רופאה בכירה במחלקה בודקת אותי. אין שינוי בתנאים מה שאומר שהבלון כנראה לא היה במקום
. היא מכירה אותי עוד מחדר לידה וגם מעודכנת מהרופא שלי, אומרת לי לא לדאוג "בכוונה עושים הכל לאט, את רק שבוע 37 ולא רוצים לכפות דברים על הגוף שיגיעו בסוף לקיסרי". מכניסים אותי לרשימת זירוזים לחדר לידה.יום חמישי, אני ראשונה בתור ללכת לזירוז. 9 בבוקר מודיעים לי שיש מקום ואני הולכת. אושר! אחרי 2 דקות מגיעה אחות ואומרת שהחליטו להעביר לזירוז מישהי דחופה אחרת ואני נשארת במחלקה. יום קשה עבר עלי.. סף הייאוש הגיע ואיתו דמעות. בעלי מגיע אחרי העבודה ואנחנו לא מבינים מה קורה! אם אני לא מספיק דחופה אז שכבר ישחררו אותי כי לא בא להעביר את שבת לבד במחלקת נשים, אם אני מספיק דחופה אז שיעלו אותי. עשינו שאלת רב מה קורה איתי בשבת ומה מותר, הרב אומר להתייעץ עם רופא ירא שמיים. אנחנו מחליטים שאם עד הבוקר לא מעבירים אותי לחדר לידה אני מבקשת להשתחרר הביתה לשבת ולחזור ביום ראשון.
בעלי נוסע הביתה ואני מחליטה לנצל את הערב והלילה כדי להפעיל לחץ על האחיות במחלקה והאחיות בחדר לידה שיעלו אותי. כל שעה הולכת לברר מה קורה, "את עדיין ראשונה בתור", מבקשת שיתקשרו לחדר לידה להציק גם להם.
חצות בלילה שבין חמישי לשישי, האחות כבר מכירה אותי ממשרות קודמות ויודעת שאני כבר הרבה זמן ראשונה בתור אבל לא מעלים אותי. היא מתקשרת לחדר לידה ואומרת שאני כבר מתוסכלת מההמתנה, אחראית משמרת בחדר לידה מוסרת שקיבלה הוראה להכניס אותי ברגע שיתפנה מקום והיא תעשה הכל כדי להעביר אותי לשם במשמרת שלה. האחות במחלקה אומרת לי ללכת לישון, אם יהיה משהו באמצע הלילה היא תעיר אותי. למרבה הפלא הצלחתי להירדם.
5 בבוקר התעוררתי והחלטתי שהגיע הזמן לחזור להציק... הולכת לאחות, היא מתקשרת לחדר לידה, "בדיוק התכוונו להתקשר, עוד 15-20 דקות אנחנו מוכנים בשבילה". התרגשות! אני הולכת לחדר להתארגן ובנתיים מתקרבים לשעה 6 בבוקר. חזרתי לתחנת אחיות, אחות אחרת מדברת עם הרופא תורן "היא עם האטות בדופק בזמן צירים לאחר ירידת מים, אז נעביר אותה", אני מבינה ששוב יש מישהי דחופה במקומי וסף התסכול עולה.
6 וחצי בבוקר, שואלת את האחות אם יש מישהי לדבר איתה כדי לקדם עניינים. היא מתקשרת לאחראית משמרת לילה בחדר לידה שאומרת לה שיש עכשיו לידה כך שהיא עסוקה ולבוא עוד רבע שעה. אחרי רבע שעה הולכת לחדר לידה ומתחילה להוציא את התסכול והמרמור. אומרת שזה לא הגיוני המצב הזה! שאם אני דחופה שיעלו ואם לא אז די ואני רוצה הביתה. "יש נהלים, את חייבת להבין, אני מאד רוצה שתבואי כבר אבל אין מקום כרגע". יש אחות שהייתה איתי במשמרת ערב ביום ראשון שהתפלאה שעדיין לא ילדתי, לקחה אותי לצד וסיפרתי לה כל מה שעברתי מאז.
חזרתי למחלקה. 7 בבוקר העברת משמרת, האחות שאחראית עלי כבר עברה איתי כמה משמרות במחלקה ומבינה מאד את התסכול, "אני אדאג לעשות הכל כדי להעביר אותך". הצלחתי להירדם עד 8 וחצי בבוקר, בעלי מתקשר ומעיר אותי, בדיוק קיבלתי ארוחת בוקר ואומרים לי שהאחות כל הזמן בקשר עם חדרי לידה ולוחצת עליהם.
9 בבוקר, ביקור רופאים. הרופא התורנית היא מישהי צעירה שכבר מכירה אותי. היא תורנית גם בחדרי לידה "אנחנו תכף מסיימים ביקור ואני אתקשר לראות מה קורה ואדאג שתעלי היום". הם יוצאים והאחות מגיעה "את עולה!", אני כבר לא מאמינה לה שזה באמת קורה... אוכלת מהר ארוחת בוקר בזמן שהיא מסדרת את התיק ואת כל הדברים שלי. עולה לחדרי לידה ומספיקה לשלוח לבעלי הודעה לפני שהוא כבר לא זמין לאותו הבוקר.
10 בבוקר, הרופא שלי תורן היום בחדרי לידה, מרגישה שאני בידיים טובות. נותנים פרוסטין במינון כפול, אחרי שעה של מוניטור יכולה לרדת מהמיטה והולכת לברר מה התוכנית איתי, "בשעה 4 יבדקו אותך אבל לא לדאוג כי מכאן את יוצאת אחרי לידה. קיבלנו הוראה לעשות את כל הזירוזים האפשריים ברצף עד שתלדי". אני בספק אבל בסדר. מתקשרת לבעלי שיבוא לעשות איתי את השבת כי בחדר לידה יש לו ספה לישון עליה. בעלי מספיק לעבור אצל ההורים שלו ומביא קצת אוכל טעים.
4 בצהריים בודקים פתיחה, אין שינוי. הרופא שלי מחליט להמשיך עם עוד פרוסטין ויבדקו אותי בשעה 10 בערב. בשעה 7 בערב יורדת מהמיטה להדליק נרות, מוסרת לרופא שמתחיל לכאוב לי והוא מבסוט עד הגג, "כאן כואב זה טוב". בעלי הולך להתפלל בבית הכנסת ואני מתיישבת על הכדור ומתפללת גם. קבלת שבת וערבית מלאת דמעות, שכבר ייגמר הסיוט הזה של הזירוז ונצא עם תינוקת בריאה. המוניטור לא קורא טוב על הכדור אז אני נאלצת לחזור למיטה. 8 וחצי מגיע מתנדב לעשות קידוש בחדר לידה, אני לא יכולה לרדת אבל מתכוונת לצאת ידי חובת קידוש. הקידוש נגמר ובדיוק בעלי מגיע עם עוגיה אחרי שהוא שמע קידוש בבית הכנסת. אוכלים משהו קטן לסעודת ליל שבת ונרדמים.
10 בערב, נכנסת אחות בהיסטריה. בודקת אותי בלי לשים ג'ל וזה כואב ממש! "היה מקודם קצת האטות בדופק אז נחבר אותך לנוזלים וחמצן", אני לא ממש מבינה מה קורה כי ישנתי ואני עוד לא התעוררתי ומאופסת. בעלי מביא את הכורסא צמוד אלי ואנחנו חוזרים לישון.
11 בלילה, אני מתעוררת עם תחושה מוזרה, ופתאום ירידת מים ספונטנית! אני בלחץ, הגוף רועד, מעירה את בעלי שיקרא לאחות, מצלצלת לאחות בפעמון, האחות מגיעה ומרגיעה אותי. מגיעה אחות חדשה של משמרת לילה, בגלל שהרופא אמר שצריך איסוף שתן ואני עשיתי מקודם פיפי בסיר עם קצת מים, מחליטה להכניס לי קטטר לשתן. הקטטר צורב לי והיא מביאה לי באמצע הלילה משחת אלחוש מקומית כדי שאצליח להירדם.
7 וחצי בבוקר, מגיעה אחראית של משמרת בוקר, "קיבלתי הוראה מהרופא שלך להוציא את הקטטר, כבר לא צריך איסוף שתן כי את בלידה פעילה". יש! מנתקים אותי גם מהמוניטור ואני נכנסת להתקלח קצת כדי להרגיש יותר טוב. המקלחת ממש עוזרת, אני יוצאת, מתפללת ברכות השחר, אוכלת משהו קטן והאחות מגיעה לחבר אותי למוניטור, "רבע שעה לראות שהכל תקין ואז פיטוצין עד שאת יולדת". אני מתפללת במיטה ומבקשת שידאגו לי לכוס יין כדי שבעלי יעשה קידוש נורמלי. בעלי חוזר מבית הכנסת עם קצת עוגיות מהקידוש שם, עושה לי קידוש ואנחנו אוכלים משהו קטן וחוזרים לישון כדי לצבור כוחות.
הצירים מתחילים להתגבר ולהכאיב, קוראת למיילדת ושואלת מה האופציות, מבקשת להתחיל עם גז צחוק כי אפידורל מפחיד אותי שאני לא אהיה פעילה בשלב הלחיצות בסוף ואני לא ארגיש. הגז צחוק לא עוזר והכאבים מתגברים, מבינה שגם ככה עם הפיטוצין אני לא יכוחה לרדת מהמיטה ולכן מבקשת שיקראו למרדים להכניס אפידורל. היתרון של אפידורל, הבדיקות כבר לא כואבות לי
.12 בצהריים, הולכת לשירותים וישר אח"כ מגיע מרדים. הדקירה כואבת ובאמצע יש ציר חזק אבל אני ילדה טובה ולא זזה. מבקשת חמצן כי אני קצת מסוחררת. אחרי חצי שעה האפידורל מתחיל להשפיע ומצב הרוח עולה. מבקשת מבעלי שיעשה המוציא על הלחמניות שלנו, הוא אוכל ואני חוזרת לישון.
12:45 בודקים פתיחה, 1.5 ס"מ ו-80% מחיקה, אנחנו מתעודדים. חוזרים לישון לצבור כוחות. הרופא שלי קופץ לבקר בשעה 13:00 והוא מבסוט עד הגג, "10-15 שעות ואת יולדת".
15:00 החלפת משמרת, האחות שעכשיו איתי זאת האחות ממשמרת הלילה שהצקתי. אומרת לבעלי שיש לי תחושה טובה ובמשמרת שלה זה יקרה.
15:45 בודקים פתיחה, 3.5 אצבעות ומחיקה מלאה. מאושרים וחוזרים לישון. בעלי נרדם ואני מקבלת מלא אדרנלין בגוף ולא מצליחה להירדם אז רק נחה כדי לצבור כוחות.
18:00 בודקים פתיחה, 7 אצבעות. המיילדת מבינה שמאז הכנסת האפידורל לא נתתי שתן ומכניסה קטטר זמני לניקוז, יוצא מלא שתן כי קיבלתי נוזלים וגם שתיתי לבד. בודקת פתיחה אחרי שהיא מוציאה את הקטטר, 8 אצבעות! אנחנו כבר מרגישים את זה ממש קרוב. מבקשת מבעלי שיאכל משהו לסעודה שלישית ואנחנו שרים ביחד. מתפללת ומבקשת מהקב"ה שכבר נגיע לסוף מהר.
19:20 בודקים פתיחה, 8 אצבעות.
20:20 בודקים פתיחה, 9 אצבעות.
20:30 יוצאת שבת, אנחנו מתקשרים להורים לעדכן אותם והם בדרך.
21:20 בודקים פתיחה, 9.5 ס"מ. המיילדת מחליטה שהגיע הזמן להתחיל ללחוץ. בעלי שולח הודעה להורים שאנחנו מתחילים עם הלחיצות ובבקשה שישארו בחוץ עד אחרי הלידה. בעלי המקסים נשאר בחדר מאחורי וילון, מסתכל רק עלי ונותן לי כח. המיילדת מתארגנת ללידה ובשעה 21:40 מתחילים ללחוץ. מגיעה הרופאה שכבר מכירה אותי טוב, עוזרת לי עם הרגליים ואני לוחצת. היא צריכה לצאת ונכנסת מיילדת אחרת כדי לעזור לי הרגליים.
22:00 אחרי 20 דקות של לחיצות ללא כאבים וללא צעקות, אבל עם חתך קטן שהמיילדת נאלצת לעשות, הנסיכה שלנו סופסוף יוצאת לאוויר העולם! שמים אותה עלי, אני מלטפת אותה והיא נרגעת. המיילדת לוקחת אותה לבדיקה ומבקשת שיקראו דחוף לרופא ילדים, הקטנה בלעה קצת דם ורוצים לקחת אותה לפגייה להשגחה. אמא שלי בדיוק מתקשרת לבעלי שאומר לה את הבשורות הטובות, אומרת לו שיתקשר גם להורים שלו שבנתיים הגיעו ומחכים בחוץ. לוקחים את הקטנה לפגייה ובעלי הולך איתה. ההורים שלי רוצים להיכנס אבל השילייה עדיין לא יצאה ואני מדממת.
מגיע רופא לבדוק ולתפור אותי, יש לי עוד חתך וקצת נפיחות באזור.
22:45 הרופא מסיים ובעלי נכנס עם ההורים של שנינו. האפידורל עוד משפיע עלי ואני רועדת. המיילדת המקסימה שלי מכינה לי כוס תה ואני מותשת אבל מאושרת. אמא מלטפת אותי ובעלי מחייך אלי כל הזמן.
23:00 החלפת משמרות, אני נפרדת מהמיילדת ומודה לה על כל מה שהיא עשתה, מזכירה לה שבתחילת המשמרת אמרתי לה שיש לי תחושה טובה, היא מזכירה לי שכשבאתי להתלונן בשישי בבוקר היא אמרה שאני אלד כשיגיע הזמן שלי והיא מאושרת שזה היה איתה.
וזהו. הקטנה עוד בפגייה להשגחה ואני מתחילה להרגיש את הכאבים אחרי האפידורל. שבוע שלם מגיע לקיצו ואנחנו עכשיו הורים טריים לנסיכה קטנה ומושלמת.
ותודה למי ששרדה עד הסוף
.
