יש. ה' כל כך טוב.
כל כך.
יש לי מסר לסיפור!!
מסר טוב דפקא.
והסיפור התחיל ברגל ימין. (טוב, המשפט הראשון הוא "החופש הגדול התחיל הרגל ימין", אבל פסדר
)
ונהיה לי כיף לכתוב אותו.
ויש לו כבר עתיד, אני רואה.
ונולד לה אח.
מזל טוב שיהיה להם.
(תחשבו איזה מצחיק זה לקבל הודעה מהעורך 'נולד להם אח' ואז לשאול אם נולד כבר או להוליד אותו עכשיו
)
הוא בכלל אמור להיות בן שלושה חודשים!
נהרסה לי כל ההתחלה
רגע
אולי לא
כמה שבועות עברו מתחילת החופש?
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
