יעלמה עושים עם שני אחים נודניקים,
שכל פעם שאני מבקשת מהם ללכת לישון כי מאוחר הם שואלים למה אני לא?
הסברתי להם אינספור פעמים שאני יותר גדולה, ואני בחופש, והם צריכים לישון יותר שעות כי הם גדלים יותר, ויש להם לימודים חמר...
והם פשוט לא קולטים!! כל ערב מחדש אותם תירוצים!
נמאס לי מהם
יעל
לי יש רק ארבעה
ואני לא מסתדרת איתם
ריעות.
יעלהם לא אוהבים אותי בתור מנהלת וקובעת הכל.
ובתור אחות זורמת וקלילה הם לא ממש מקשיבים לי.
ארר
אבל עוד רגע אני עפה לאולפנא
ואז אני אהיה אטרקציה כל פעם שאחזור
ורק מי שישן ינצח..אבל אם לי מספיק שמונה שעות אז גם להם, למה לא?
ולומשנה כמה אני אסביר ואוכיח
בהצלחה!! מזל שאחים שלי הקטנים לא באמת קטניםרייצ'ל=)יש לך עוד אחים גדולים שיעזרו לך או משהו?
8... וואו. אבל כיף לך (:
בס"ד
בגילם הגוף צריך יותר שעות שנה.
וזה חשוב כי הם מתפתחים וגדלים. ב"ה ככה הם יהיו בריאים ולא יפגעו בגוף שלהם.
זאת השקעה שווה לטווח של כל החיים.
ואולי תזרמי איתם למשחק קטן לפני השינה ואז הם ישנו עם הרגשה טובה./סיפור מצחיק קטן?
ואז הוא אומר שאני צריכה שתים עשרה שעות כי ככה כתוב באנצקלופדיה לילדים,
ואז אני אומרת שהרמב"ם אומר שמספיק שמונה אבל ילדים צריכים יותר,
ואז הוא קולט רק את תחילת המשפט ומתחיל לחשב מתי צריך לישון,
ואז אני מבהירה את סוף המשפט,
"אבל גם את ילדה"
"לא, אני לא"
"אז אני לא ילד"
"אתה עוד לא בר מצווה. אחר כך נדבר"
וזה לא עוזר
בס"ד
כלומר צריכים לישון ב9:00
ב8 את אומרת להם שעוד מעט הם צריכים ללכת לישון ומה הם רוצים לעשות עד אז?
לשחק? ללכת לישון לפני?
תשתפי פעולה איתם ותני להם הרגשת אצמעיות מסויימת.וחשוב -לא רק דקה לפני 9 לזכור להודיעה על העניין.
אבל הקטע הוא שהם פשוט לא מוכנים להקשיב לי, כי הם רוצים שאני אלך לישון איתם.
הם לא קטנים ותמימים.
רק אם אמא צועקת עליהם הם הולכים.
אני בשבילם סתם נודניקית, אז אין להם שום רצון להקשיב לי, גם אם אני אציע להם ארטיק למחרת...
הם לא כאלה תמימים.
את לא מכירה את אחים שלי
הם יבואו כל חצי דקה לבדוק. זה רק יגרום להם להתעורר.
עוד אחת!בעיה שלהם...
הם צריכים לישון כי אמא אמרה. זהו.
ואם לא, זה בינם לבין אמא.
אני כבר מזמן התייאשתי מזה שהם יקשיבו...
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
