בואי נעשה משהו

אני גם ככה מחכה עד 12 וחצי בשביל לשים טיפות עיניים.

אבל מלראות אחרים
הממ. בואו נאמר שזו התרופה היחידה שכנראה לעולם לא אסכים לקבל

במיוחד כשאני כבר ממש רוצה לחזור לעדשות. ובמיוחד אחרי מה שהעין שלי עברה בחודש שעבר

פעם רצו לעשות.לסבתא רבתא שלי זריקות בעין

עם מה שהעין שלי עברה בזמן האחרון רק זריקות חסר לה

פעם ראשונה ששיקרתי
משום מה, נשמע לי פחות נורא לשקר לילדה קטנה
אבל הלוואי וכנראה זה לא יחזור

ונחמד
יש בי טיפת עצב וכאב
אבל לא עמוקה מספיק כדי לשבור אותי
ולכן אני יודעת שזו לא אופוריה
כי אני לא נשברת מהטיפה הזו
אני יודעת שהיא חולפת
וחוץ מזה
שהטוב הגדול בא אחרי משהו טוב שאני עשיתי
ולא איומים של אחרים
אז זה... זה טוב.
ונחמד, כן

אבל אני פחות פעילה

ובטח שלא מעודדת

סליחה
סליחה
אלף סליחות לא יצליחו לתאר כמה שאני ממטערת
כל כך רציתי
ועדיין רוצה
אבל זה מושך אותי מדי למטה
(מצחיק שדווקא את. דווקא היא יותר, ולא)

אם לא מזמן הייתי במרכז

לא רק פיזית אבל

כן
אמ
אבל זה
מסובך מדי

העולם הזה מסובך נורא. בדיוק היום הגעתי למסקנה סופית

בשבןע האחרון (מאז ציפי) אני חושבת המון על הילדות שלי
ילדים זה דבר מפחיד ומצמרר
לידם העולם שלי נראה פתור וברור והגיוני
והוא לא

שום עולם לא פתור וברור והגיוני. אין דבר כזה

אבל מוזר
הוא כבר לא שחור ואפל כל כך