כשהייתי ילדה קטנה, ושנאתי את הנמשים ברמות גבוהות, אימי הבינה בחכמתה שנמשים זה עד מאה ועשרים, ושצריך לשנות את הדעה שלי לגבי הנמשים. הייתי בערך בת 4, וכל פעם שעשיתי משהו שלא מצא חן בעיניה, כמנהג ילדים קטנים, אמרה לי "אם לא תתנהגי יפה (או משהו דומה) אצטרך לקחת לך נמש אחד בתגובה."
אני זוכרת שהסתכלתי עליה במבט של "באמת?!? את יכולה לקחת אותם ממני?!? קחי את כולם!!!"
ואז עשתה את עצמה לוקחת נמש אחד, בעדינות, מהפנים.
מצד אחד, ידעתי שהיא עובדת עלי. מצד שני, הסתכלתי במראה לראות אולי באמת חסר איזה נמש (היו כל כך הרבה, שלא יכולתי למצוא איפה כביכול לקחה את הנמש). באמת רציתי שתיקח את כל הנמשים ותזרוק אותם לים או לפח הקרוב ביותר.
מה לעשות, הפסיכולוגיה של אמא עבדה. השתכנעתי שאם לקיחת נמש היא עונש, אז כנראה זה טוב להיות עם נמשים
.
כשהייתי כבר גדולה, ושאלתי אותה איך חשבה על הרעיון, היא אמרה שבהתחלה באמת לא ידעה מה לומר לי, ושבאמת שנאתי אותם, אבל היא ידעה שאצטרך לחיות איתם עד מאה ועשרים, וככה עלה במוחה הרעיון "להפוך את הדפקט לאפקט". לומר לי ולשכנע אותי, שלקיחת הנמשים היא עונש, אפילו עונש חמור, ושרק אם אהיה ילדה טובה אזכה לשמור על כל הנמשים שלי!
בקיצור, אני עדיין מנומשת, וב"ה טוב לי עם זה.
בהצלחה!