איך יודעים שאני אוהב את הסיפור שלי? אני מוסיף לו מקפים.
"או-הדי! בוא הביתה!"
"עוד דקה אמא! אני באמצע משחק!"
והכדור עף אל תוך השער.
כל ילד רץ הביתה, רק אוהדי מתיישב על הגדר. הוא מוציא מגבון חצי-יבש מכיס מכנסיו ומעביר על נעלי הספורט החדשות עד שכל האבק יורד. את החולצה והמכנסיים הוא מנער ומיישר, ושוטף בברזייה הקטנה שבסוף רחבת החול והאבנים את הברכיים והציפורניים.
כשהוא עולה במדרגות הקטנות השבורות הביתה, הוא יכול חשמוע רחש טלוויזיות, משפחות אוכלות, דיבורים. בדיוק כמו בבית שלו. רק שאל הבתים האלה נכנסים הילדים מייד בסוף המשחק, בעודם מלוכלכים ומקומטים, ואל הבית שלו חייבים להיכנס מסודרים ונקיים.
ואיך יודעים כשאני שונא סיפור שלי? כשיש בו יותר מדי מילים שניות
אבא של אוהדי מת במלחמה כשהוא היה בן שנתיים. אין לו זכרונות, אבל יש כמה תמונות במסגרות ברזל שחורות דקות על השידה בסלון. תמונות של אבא, אמא ואוהדי.
פעם אוהדי שמע שכנה אחת, שמנה עם צמידים, אומרת "רבקה גולדמן פשוט לא יודעת לשחרר. אם הייתה הולכת לפסיכולוג שהמלצתי לה עליו, ד"ר מורגנשטיין, כבר מזמן הייתה מקימה משפחה חדשה ומשתלטת על הילד המופרע שלה."
אוהדי מופרע? הוא דווקא מתנהג יפה.
חוץ מפעם אחת, שהיה צריך לשירותים באמצע חנות בדים, אבל אמא הייתה עסוקה בלדבר עם המוכר, אז לא הייתה לו ברירה.
אבל זה לא קרה שוב, באמת.
חלק מהעניין בלהיות בן לאבא עם מוגבלות, זה לדעת להכניס דברים למקומות שהם לא צריכים להיות בהם. כמו משפטים, למשל.
ארוחת הערב מונחת על השולחן במרובע במטבח. סלט חתוך דק, חביתה, גוש גבינה ושתי פרוסות ישרות של לחם. אמא מהצד השני של השולחן, אוכלת ותוך כדי כך מביטה בו, דוחף בקושי עוד ריבוע מלפפון, עוד חתיכת בצל, נאבק בעיניים שלא יפזלו לו.
כשכל האוכל בצלחות נגמר, אמא מפנה הכול ורוחצת כלים. הוא הולך להאכיל את הדג.
לפני שנתיים, כשהיה בן ארבע והכל רק התחיל, לקחה אותו אמא לרופא. הוא אמר לה שלאוהדי יש בעיות. הוא כמו כל ילד רגיל, רק שלפעמים יש לו רגעים כאלה, שבהם הוא לא מבין שמה שהוא עושה הוא לא בסדר. אמא ביקשה מרשם לתרופה, והרופא צחק. הוא אמר שזו בעיה עם השכל, ואולי כדאי לחכות קצת עם תרופות. הוא כן אמר לה, שכדאי למצוא לו תחום אחריות. אולי פינה בגינה, אולי חיה.
אין גינה בשכונות העוני של תל אביב, אבל בחנות של ז'ביק יש צנצנת מלאה דגי זהב.
אבא שלי זוכר את ארוחת הערב הזו במיוחד, כי אחריה הוא גילה שהדג מת.
שנים אחר כך, אולי שתי דקות, אוהדי עדיין עמד פעור פה. אמא הגיעה מהמטבח. בלי הסינר, ידיה נקיות. שלא יופר הסדר. ללא מילים, היא אוספת את שברי הצנצנת הקטנה בכף-יד אחת, ואת הדג המת בכף-היד השניה, וזורקת הכל לפח הקטן במטבח. אחר כך היא מניחה סמרטוט יבש על כתם המים ומנגבת. אוהדי עדיין שותק.
שנים אחר כך, הפעם שתים-עשרה שנים שלמות, אוהדי יושב מול כוס מים מנופצת. בלי לומר מילה, הוא אוסף את השברים, נוטל מפית ומנקה את המים, ומחייך אל הנערה שמולו.
אמא שלי נטשה את אבא כשגילתה שפעם בכמה חודשים, הוא פתאום מגיב אחרת. הוא צועק, או בוכה, או מתנהג כמו שיכור. אף פעם לא מרביץ. אבא שלי לא אלים, הוא פגיע. לפעמים.
לרוב הוא פשוט איש טוב.
"או-הדי! בוא הביתה!"
"עוד דקה אמא! אני באמצע משחק!"
והכדור עף אל תוך השער.
כל ילד רץ הביתה, רק אוהדי מתיישב על הגדר. הוא מוציא מגבון חצי-יבש מכיס מכנסיו ומעביר על נעלי הספורט החדשות עד שכל האבק יורד. את החולצה והמכנסיים הוא מנער ומיישר, ושוטף בברזייה הקטנה שבסוף רחבת החול והאבנים את הברכיים והציפורניים.
כשהוא עולה במדרגות הקטנות השבורות הביתה, הוא יכול חשמוע רחש טלוויזיות, משפחות אוכלות, דיבורים. בדיוק כמו בבית שלו. רק שאל הבתים האלה נכנסים הילדים מייד בסוף המשחק, בעודם מלוכלכים ומקומטים, ואל הבית שלו חייבים להיכנס מסודרים ונקיים.
ואיך יודעים כשאני שונא סיפור שלי? כשיש בו יותר מדי מילים שניות
אבא של אוהדי מת במלחמה כשהוא היה בן שנתיים. אין לו זכרונות, אבל יש כמה תמונות במסגרות ברזל שחורות דקות על השידה בסלון. תמונות של אבא, אמא ואוהדי.
פעם אוהדי שמע שכנה אחת, שמנה עם צמידים, אומרת "רבקה גולדמן פשוט לא יודעת לשחרר. אם הייתה הולכת לפסיכולוג שהמלצתי לה עליו, ד"ר מורגנשטיין, כבר מזמן הייתה מקימה משפחה חדשה ומשתלטת על הילד המופרע שלה."
אוהדי מופרע? הוא דווקא מתנהג יפה.
חוץ מפעם אחת, שהיה צריך לשירותים באמצע חנות בדים, אבל אמא הייתה עסוקה בלדבר עם המוכר, אז לא הייתה לו ברירה.
אבל זה לא קרה שוב, באמת.
חלק מהעניין בלהיות בן לאבא עם מוגבלות, זה לדעת להכניס דברים למקומות שהם לא צריכים להיות בהם. כמו משפטים, למשל.
ארוחת הערב מונחת על השולחן במרובע במטבח. סלט חתוך דק, חביתה, גוש גבינה ושתי פרוסות ישרות של לחם. אמא מהצד השני של השולחן, אוכלת ותוך כדי כך מביטה בו, דוחף בקושי עוד ריבוע מלפפון, עוד חתיכת בצל, נאבק בעיניים שלא יפזלו לו.
כשכל האוכל בצלחות נגמר, אמא מפנה הכול ורוחצת כלים. הוא הולך להאכיל את הדג.
לפני שנתיים, כשהיה בן ארבע והכל רק התחיל, לקחה אותו אמא לרופא. הוא אמר לה שלאוהדי יש בעיות. הוא כמו כל ילד רגיל, רק שלפעמים יש לו רגעים כאלה, שבהם הוא לא מבין שמה שהוא עושה הוא לא בסדר. אמא ביקשה מרשם לתרופה, והרופא צחק. הוא אמר שזו בעיה עם השכל, ואולי כדאי לחכות קצת עם תרופות. הוא כן אמר לה, שכדאי למצוא לו תחום אחריות. אולי פינה בגינה, אולי חיה.
אין גינה בשכונות העוני של תל אביב, אבל בחנות של ז'ביק יש צנצנת מלאה דגי זהב.
אבא שלי זוכר את ארוחת הערב הזו במיוחד, כי אחריה הוא גילה שהדג מת.
שנים אחר כך, אולי שתי דקות, אוהדי עדיין עמד פעור פה. אמא הגיעה מהמטבח. בלי הסינר, ידיה נקיות. שלא יופר הסדר. ללא מילים, היא אוספת את שברי הצנצנת הקטנה בכף-יד אחת, ואת הדג המת בכף-היד השניה, וזורקת הכל לפח הקטן במטבח. אחר כך היא מניחה סמרטוט יבש על כתם המים ומנגבת. אוהדי עדיין שותק.
שנים אחר כך, הפעם שתים-עשרה שנים שלמות, אוהדי יושב מול כוס מים מנופצת. בלי לומר מילה, הוא אוסף את השברים, נוטל מפית ומנקה את המים, ומחייך אל הנערה שמולו.
אמא שלי נטשה את אבא כשגילתה שפעם בכמה חודשים, הוא פתאום מגיב אחרת. הוא צועק, או בוכה, או מתנהג כמו שיכור. אף פעם לא מרביץ. אבא שלי לא אלים, הוא פגיע. לפעמים.
לרוב הוא פשוט איש טוב.
תודה
