בר ישבה על הכורסא, מתמתחת עד קצה גבול היכולת, משתדלת שלא להקים רעש. כשהדלת נפתחה, היא קפצה במהירות למקומה.
האישה שנכנסה צעדה לעברה בחיוך גדול, והתיישבה על כיסא רחב מול בר.
"אני שמחה סוף סוף לפגוש בך." היא פתחה בחגיגיות.
בר לא ענתה.
"אני רוצה שתתארי לי איך את נראית, ואל תחסירי שום פרט, בסדר?" ביקשה האישה.
בר הנהנה.
"קדימה."
"יש לי שיער שחור חלק ארוך. אני רזה מאוד ובגובה ממוצע. יש לי עיניים חומות רגילות. העור שלי יחסית כהה. אמ. זהו."
"טוב. עכשיו תארי אותי."
"אמ. אני לא..."
"אני יודעת שזה מביך אותך. נסי בכל זאת."
"אממ. גבוהה. שיער בהיר עבה ומתולתל עד הכתפיים. עור מעט יותר בהיר משלי."
"אני שמנה?"
"את לא שחיפה, אבל לא שמנה. לא משהו שאפשר להגדיר כמכוער."
"מוציאה יפה את כל הצדדים."
בר מנידה קלות בראשה.
"בואי ננסה עכשיו משהו אחר. הגדירי בצבע את עצמך."
"סגול." התשובה באה במהירות
"למה סגול?"
"בסגול יש עומק ומלכותיות. יש בו כובד מסויים, והוא מעט חסר חיים."
"יפה. ואיזה צבע אני?"
"אדום. את נוכחת. רואים אותך. יש בך המון עליזות חזקה מאוד."
"מצויין, בר. את יכולה לצאת עכשיו. היית נהדרת."