@פינג. רק שתראי מה אני עושה בשבילך |רוטן|

אז ככה:

ילד אחד בהה בי שבת שלמה.

ואין לי מזה שום מסקנה אבל הייתי חייבת לכתוב אתזה

והייתה גם ילדה נורא חמודה (שהיא דרך אגב טוענת שגם אני חמודה. איזה כיפלי) שהיא אפילו הביאה לי מהעגילים שלה כדי שהחורים שלי לא יסתמו ובכך היא הצילה את חיי, אפשר לומר

וישלי המון המון מחשבות חדשות

ודעות ותיאוריות משונות

ולוידת, גם אמונה יותר חזקה

הדגל שלי הוא כחול ולבן.

אין על הנוף של ארץ ישרואל, רק שתדעו לכם

נמאס לי כבר לחשוב על פולין

ולדבר על פולין

ולהראות תמונות מפולין

אבל אני כלכך רוצה לחזור לשם

והרב פלטי. והבנות. ורותי. והאווירה. והמלונות. והבכי. והיומן. ולצלם. ולכתוב. ולכאוב. ולהתחבר. ולצחוק. ולהתפלל. ורבי אלימלך. והקוצקר. ומודה אני. ונסיעות. ובסלי בצל. ושירים. ויער. ונעמה ויעל. וגשם. וסודרים. ואיגרא ויראת. ומוריס ובזוקה. והתפנקת. והרב פלטי. וחלילית. ורחם. והאדמור מפיאסצנה. ומחנות. ובתי עלמין. וצדיקים. וקבלת שבת. וענווים. ומכניסי רחמים. וסעודה שלישית. ואחינו. וגיטרה

אני פשוט מתגעגעת וזה קשה

ואני צכה להביא את עצמי לקרוא אתזה

שלא יהיה מה שקרה עם הליצנות שעוד לא קראתי למרות שכבר עברה שנה

וזה כלכך מטומטם

אחיה כזה אח חמודי |מתמוגג|

והתנינים שלו מעניינים נורא. ואפילו קוראים להם תניני

ויש להם חברים קרנפים וגם סוס אחד

מים. אבטיח. עוגיות שוקוצ'יפס. לחמניות שום. הפסקה. עוד לחמניות שום. מרק עוף רותח. עוד לחמניות

ובטן כואבת

וזה מוזר תשעה באב בלי הקינות של סבא

ובלי סרטים על גוש קטיף

בכלל אני מוזרה ושונה מאוד בתקופה האחרונה

ונראלי שפה אני אסיים את דברי ואפרד לשלום

אז תדעו לכם שאין על פינג בעולם

ותזכרו שאהבתי אתכם.

לילה.

פעמון זכוכית.

הרובד של המחשבות אולי קיים-?

לא. למרות הסדקים הרחבים שפערתי אי אפשר להבחין.

-ביפ ביפ צינזור- הוא כן! הצלחתי להציץ בו.

והכל התחיל מזמן, או לפני מזמן, אבל מתישו אחר.

ואני אכלתי סחוג.

לא כי מישהו עמד מולי עם אקדח וצעק- סחוג או שאני יורה ברפאלי!

כאילו. מרצון. דה.

ומטבוחה.

עולם עולם!

אכלתי סחוג!

הכל הולך ומסתבך.

ואנחנו יצורים שרדניים-

שרדניים ב- 99 אחוז.

אתם קולטים עד כמה אדירים אנחנו?

|צווח צווח|

אנחנו לא שורדים הכל. נכון. כי את הדבר האחרון לא.

אבל עד אליו אנחנו שורדים הכל.

שרדניים בתשעים ותשע. |מהורהר מאד|

אני-

בלופ.

אחזור!

רק אחכה שנה אחת ודי.

|שרדן|

ויש לי אח שבוהה. כאילו, הוא חביק, אבל ביישן.

היום הרדמתי אותו במקום את מי שאני באמת צריכה להרדים.

האוכלוסייה הזאת מפוזרת בצורה לא שוויונית על פני הכדור-

למה אביגיל שם ואני פה?

בעייה בעייתית.

אני בעד להמציא את הכל מחדש.

אבל לא אני.

אני לא יודעת להמציא.

אני קטנה וטועה וטיפשה.

אני אפילו לא יודעת לשכנע ביפ ביפים שאני לא צריכה ללכת לביפ ביפ פיכסי.

למרות שהביפון היה משעשע.

כאילו. המ, באמת.

כלומר.

היו לו פרצופים מוזרים.

אבל |בוכה|

והריני להצטער על כל אות מאותיות המקסימה והמתוקה.

היא באמת חמודה!

אבל ביפון טיפשון שייך לעם הסלפנים-

וביפון השייך לעם הסלפנים עם אף בקצה המשקפיים, אפילו אם הוא יודע לקרוץ-

הוא זהו. וזהו זה.

-סוף נאום ו'-

קסנופוביה. זה קל.

זה קל להפוך ילדים לרוצחים.

אתם מבינים?

התנהגות אינה תוצאה של הנפש וההכרה,

אלא של התניה קלאסית ואופרנטית בלבד.

זה. איי. כואב לי

ולכשיטילו ביצים תרנגולותיכם-

(אני הולכת השבוע, אגב, לשים ביצים על הראש!

ועוד כמה דברים מוזרים ושקית אשפה. איך אביגיל אחת הצליחה לדרדר אותי לכדי חינה? יאק.

וצמידים על הידיים וסרטים על גוש קטיף ובל נשכח את הסחוג!)

אז כשכל זה. ובכן;

אני לא אשן בלילה כי ראיתי תמונות עם כתמים כחולים ואמבטיות וכל כולי מורעדת.

אני אכתוב פוסט ללא בלוג על היוקלילי כי אורית ביקשה.

ארקוד היפהופ על שטיח המיטות שפרוש לי בחדר כי סה נוח להיפהופ.

אבכה עם הפסנתר כי אנחנו מתגעגעים לבית המקדש.

גם.

לה'.

אנחנו מאד בודדים בלילות שכאלה.

(ולפתע. מסקנה חשובה בפורמט המתאים-

הדג הוא אדון הסוגריים!)

אז.

שארית ליל נחמדת.

היו שלום.

ואין לי תיוגים כרגע. והרי איש לא קורא את זה אז חבל לציין פה כמה דברים שמתחשק לי לציין על במה זו לאי מי.

וכיון שאת מן הסתם שכן, אז נשיקה וחיבוק.

שתדעי שלא קראתי כהבטחתי, ואני עכשיו הולכת לקרוא.

תודה שיש לי אותך.

- ביפ ביפ-לא של צינזור הפעם כי אם של סוף שידור-סוף-

למה ראית את התמונות האלה |נאנח|

וכבר אמרתי לך שבסוף אני אחנך אותך עד היסוד

והגיע זמן הסחוג הירוק |זומם|

ובכלל, אני אוהבת אותך.

וגמני רוצה לעשות חינה..רוצה וזה..

ובדיוק כמו שאמרת על הכתיבה שלי, ככה גם שלך

פי כמה יותר

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

אח"כ אם זוכרים אותך

אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים