מתגעגעת אל ציפור קטנה
שמשק כנפיה
העדינות
הצחות
קורא לי מידי פעם אל החלון
להקשיב אל זמרתה
ולנגן.
היא מספרת לי
על המקום בו נולדה
בו התחילו לפעם בה
כל צליליה.
אי שם בהיכל רצוף אהבה
והוד
ויקר
מעל העננים
ומעל לרקיע.
היא הייתה ציפור שיר של מלך
הוא היה מחבק אותה,
מלטף את נוצותיה ברוך
ואומר לה מילים
שגרמו לה לגדול,
ששזרו בה צבעים.
ושם היא הייתה מתעופפת
בגן של עדן,
בדרור מרחבי- עד,
וידעה שאין לה שמיים אחרים,
ששם תחיה לנצח.
ביקום שבו
מפלי בושם זוהרים
הנוצרים מעוד ועוד טיפות
של אמונה
ושל כוחות פנימיים,
נשפכים אל אגם התפילות הצלול
המנצנץ יהלומים
הבוקעים מאוצר
הכמיהה אל התום,
והרצונות הזכים.
וזרמי רוח של מחשבות טובות,
מחוללים באוויר
בגלים של אור
באין סוף גוונים
המגיעים עם כל נביעה
של קולות דיבורים טובים.
ואוושת עלים מתנוענעת
בבוהק כסוף
מתוך עצים שיש רק שם,
בכל פרי
כלולים יחד
המוני טעמים
המתחברים זה לזה
מגילויי מעשים טובים,
ויום אחד אמר המלך לציפור שלי
שעליה לרדת
לשיר את שיר האהבה שלו
את השיר המיוחד שלהם
לעולם כולו
לפזר בו נגיעות
מריחות הגן
מנקודות הטוהר
שנמהלו בה
שם
וליצור גם היא
היבהובי טוב
שיעלו עד לגן
ויוסיפו בו חידושי פאר
שלא היו בו מעולם
והוא אחז בה עטף את כולה
בעוצמת החום
שרק הוא יודע למלא,
בפעם האחרונה לפני השילוח.
אני בוטח בך, לחש,
הרגע שלך הגיע
ושיחרר אותה אל המרחקים
בתנופה אדירה
מחדירת עוז
בדמעות כיסופים
לראות אותה שרה שם בחוץ
מוסיפה בכל מקום
עוד ריקודי חיים
ממלאת תפקידים
המפריחים את העולם
כמו שרק ליבה יודע לעשות.
אין עוד ציפור כזו
בכל העולם.
היא היחידה.
וכאן, לפעמים,
היא צריכה לחפש הרבה
עד שהיא מוצאת מים נקיים
או מזון מזוקק
ואם היא מתפשרת
כשהיא ממש רעבה
או צמאה
ומסתפקת בעכור ובזר, בכמוש ובנבול,
משהו בה צועק
שהיא נסחפה אל מערבולת הבלבול.
כי אז היא נחלשת
וכנפיה מתכווצות
והיא צונחת אל הקרקע
ברגליים כושלות
נחבטת בעפר
שוקעת בעילפון טרוף,
ומוסווית באפרוריות האדמה הסדוקה,
הכולאת אותה בין חרכיה,
מסמנת עליה שכבה דהויה של אבק.
וכשהיא מתעוררת היא נכנסת שוב אל המשחק
לא מרפה מלבקש את מה שבאמת שייך לה
משתוקקת להצליח
לשמור על עצמה
כדי להגשים
את התכלית לה נועדה
להביא את הנועם והיופי
שנאסף בה שם למעלה
את הצבע שלה
שכולו טוב
את השיר המופלא שהחדיר בה המלך
בכוונה שתעבירו הלאה.
הוא אמר לה
שרק אצלה הוא
ורק היא יכולה לתת בעולם
את אותה שמחה הגנוזה בו.
וההזדמנויות האלה
כשפורץ ממנה הטוב הזה
כשהיא רואה עד כמה הוא מקשט את העולם
הן גורמות לה להרגיש
שהכל שווה.
כל המהמורות
כל גדרות התיל שלעיתים היא נתפסת בהן
כל החיצים הננעצים בה
הזוממים להפכה לבובה של פלסטיק,
לחפץ נוי חלול חסר חיות ונשמה,
וכל הגעגועים הפוצעים, המדממים
האין סופיים
אל העולם השלם,
אל המלך.
הכל שווה, היא אומרת,
אין דבר מענג כל כך
כמו התחושה הזו
שהמלך שלי ידע מה שהוא עושה,
שהעולם באמת צריך אותי
כאן
ולא למעלה
ושבכל אתר ואתר
ובכל זמן
אפילו כאן למטה
וגם בתחתית התהום אליה אגיע
המלך איתי,
מרים אותי
"גם שם ידך תנחני
ותאחזני ימינך"
"ואציע שאול- הינך" (תהילים)
אני מוצאת את עצמי אומרת לו.
זו הדרך הכי חזקה להרגיש אותך
את אהבתך אלי.
שבכל מצב אתה כאן בשבילי
ולא משנה מה קורה איתי
תמיד אוכל לסמוך עליך
ותמיד אתה עושה לי הפתעות
מפציע וזורח אלי מתוך האופל החשוך
הופך את הרע לטוב
ומקיף אותי בכל כך הרבה טוב.
גם בתקופות שאני
מטושטשת
שוכחת את עצמי
מאיפה באתי
ולמה באתי
ומה רצית
ומה אני רוצה.
מלך שלי
כאן אני אפילו יותר
אוהבת אותך.
היא סיפרה לי הכל,
עומדת על ענף הצפצפה
הנושק לאדן חלוני,
מחייכת בביישנות
ושוקטת.
מציצה בי
ואז ממקדת מבט ארוך ועמוק
אל תוכי
ננערת קלות בכנפיה
ועפה אל השחקים
הנישאים מעל לביתי.
ואני ידעתי
שליבה הקטן, הרועד והעורג
הוא לב כל נשמה כאן על הארץ
הגדוש בטוב
ובמתיקות
והוא
גם
לב נישמתי.
מתגעגעת
לזכור תמיד
את מקורי
את צור מחצבתי
את מלכי
להרגיש אותו
ולשיר תמיד
את הטוב שטמן בי
מתגעגעת אל ציפור הנפש
שלי.
