אני פשוט חייבת לפרוק..
קצת רקע להבנה כללית.
לבעלי יש אחות שגדולה ממנו נשואה עם שלושה ילדים, הוא ואז עוד שני אחים קטנים. האחות היא סוג של המלכ במשפחה. ההורים מעריצים אותה כי היא הכי חכמה, יפה, מוכשרת, מעשית, מרוויחה טוב וכו וכו. כל הזמן בתור זוג (לפני שילדתי) ראיתי איך הם זורקים משפטים לאחים כמו "אם היה לך ציונים כמו שלה הייתי מסכים שתעשה כך וכך" "אם היית תקתקן כמו x אולי כבר היית מסיים רישיון.." וההערות לא פסחו גם עלינו. למשל אני ובעלי התלבטנו איפה לגור, החלטה שלגמרי נוגעת לנו גג להורים וכמובן שהם הציעו "למה שלא תדברי עם x??" כל מה שהיא נוגעת בו בעולם מושלם ברמה שההורים היו בהלם שבחרתי ללדת בביהח אחר ("באמת? x הייתה מאד מרוצה שם דווקא.. חבל..)
האחות עצמה ממש מקסימה ויש לנו קשר לא הדוק וחברי כמו שתמיד חלמתי שיהיה לי עם גיסתי אבל לגמרי בסדר. היא עצמה מאד מודעת לכוח שיש לה על ההורים שלה. ההתנהלות שלה בחיים מאד שונה משלי, היא הכי לא רגשית (נראלי אני מחבקת את הילדים שלה יותר ממנה), מאד פרקטית,חסכנית בטירוף, בוחנת כל דבר מאה פעם ומעל לכל חסרת כל גמישות וספונטניות. בחתונה שלנו אף אחד מהילדים שלה לא היה והם היו בגילאי שנתיים, שלוש וחצי וחמש וחצי (שהגדולה הייתה בקבלת פנים). כל יום יש לוז מאד נוקשה וברור ולא זזים ממנו. משהו קיצוני! ורחוק שנות אור מהמקום שממנו באתי.
במשפחה שלי באירועים תמיד אחים שלי הקטנים נכחו (מי שיישמע אז יישנו מאוחר פעמיים בשנה), המון חיבוקים ונשיקות ומילים חמות, אין ציניות ואם יש אז לא כלפי בנ"א. ומעל לכל אין השוואות!! בחיים ההורים שלי לא גרמו לאפחד להרגיש שהוא צריך להיות כמו אח אחר.
בעלי מת על המשפחה שלי ומרגיש בה יותר בבית מאצלו. ובגלל שקשה לו עם הקרירות במשפחה שלו אני משתדלת לא לשתף אותו שגם לי קשה בזה כדי לא להוסיף לו, אלא להפך. לגרום לו לראות את הטוב בהורים, אחותו ולנסות להכניס את זה גם לעצמי לראש.
אממה!!
מאז שילדתי אני מרגישה שנטרפת עלי דעתי. היינו היום בנופש משפחתי וזה פשוט הקש ששבר את גב הגמל! מהלידה הם לא מפסיקים להעיר לי הערות בלי קשר. למה את קמה אליה מיד כשהיא בוכה? x הרגילה אותם אחרת.. למה את מחזיקה אותה ביד? (כי יש לה גזים אם לא אכפת לכם וכואב לה!!), למה את משלבת מעכשיו תחליפי חלב? x הניקה עד שנה וחמישה חודשים! בקיצור סיוט!! מה שגמר אותי שהיום הם העירו לי שהיא עקוצה ושלא מרחתי אותה מספיק כמובן איך לא? כמו x שילדיה לא נעקצו כלל.. לא משנה שהיא תינוקת ועדיין לא יכולה להיוץ עם תכדירים כאלה והפצע האדום הוא בכלל לא עקיצה..
בקיצור הלכתי לחדר עם הקטנה בטענה שהיא צריכה לינוק וכולי דמעות. אני באמץ מרגישה שאני אמא טובה. אני אוהבת ודואגת לבת שלי ורק אני באמת יודעת כמה שאני לא מפנקת אותה ומזניחה אותה. זכותי לא להתחבר לגישה שמתייחסת לתינוק בן יומו כעל יצור שצריך להקנות לו כללים ברורים ונוקשים.
אוף נמאס לי מההשוואות האלה. מילא עלי אבל על האימהות שלי??
קצת רקע להבנה כללית.
לבעלי יש אחות שגדולה ממנו נשואה עם שלושה ילדים, הוא ואז עוד שני אחים קטנים. האחות היא סוג של המלכ במשפחה. ההורים מעריצים אותה כי היא הכי חכמה, יפה, מוכשרת, מעשית, מרוויחה טוב וכו וכו. כל הזמן בתור זוג (לפני שילדתי) ראיתי איך הם זורקים משפטים לאחים כמו "אם היה לך ציונים כמו שלה הייתי מסכים שתעשה כך וכך" "אם היית תקתקן כמו x אולי כבר היית מסיים רישיון.." וההערות לא פסחו גם עלינו. למשל אני ובעלי התלבטנו איפה לגור, החלטה שלגמרי נוגעת לנו גג להורים וכמובן שהם הציעו "למה שלא תדברי עם x??" כל מה שהיא נוגעת בו בעולם מושלם ברמה שההורים היו בהלם שבחרתי ללדת בביהח אחר ("באמת? x הייתה מאד מרוצה שם דווקא.. חבל..)
האחות עצמה ממש מקסימה ויש לנו קשר לא הדוק וחברי כמו שתמיד חלמתי שיהיה לי עם גיסתי אבל לגמרי בסדר. היא עצמה מאד מודעת לכוח שיש לה על ההורים שלה. ההתנהלות שלה בחיים מאד שונה משלי, היא הכי לא רגשית (נראלי אני מחבקת את הילדים שלה יותר ממנה), מאד פרקטית,חסכנית בטירוף, בוחנת כל דבר מאה פעם ומעל לכל חסרת כל גמישות וספונטניות. בחתונה שלנו אף אחד מהילדים שלה לא היה והם היו בגילאי שנתיים, שלוש וחצי וחמש וחצי (שהגדולה הייתה בקבלת פנים). כל יום יש לוז מאד נוקשה וברור ולא זזים ממנו. משהו קיצוני! ורחוק שנות אור מהמקום שממנו באתי.
במשפחה שלי באירועים תמיד אחים שלי הקטנים נכחו (מי שיישמע אז יישנו מאוחר פעמיים בשנה), המון חיבוקים ונשיקות ומילים חמות, אין ציניות ואם יש אז לא כלפי בנ"א. ומעל לכל אין השוואות!! בחיים ההורים שלי לא גרמו לאפחד להרגיש שהוא צריך להיות כמו אח אחר.
בעלי מת על המשפחה שלי ומרגיש בה יותר בבית מאצלו. ובגלל שקשה לו עם הקרירות במשפחה שלו אני משתדלת לא לשתף אותו שגם לי קשה בזה כדי לא להוסיף לו, אלא להפך. לגרום לו לראות את הטוב בהורים, אחותו ולנסות להכניס את זה גם לעצמי לראש.
אממה!!
מאז שילדתי אני מרגישה שנטרפת עלי דעתי. היינו היום בנופש משפחתי וזה פשוט הקש ששבר את גב הגמל! מהלידה הם לא מפסיקים להעיר לי הערות בלי קשר. למה את קמה אליה מיד כשהיא בוכה? x הרגילה אותם אחרת.. למה את מחזיקה אותה ביד? (כי יש לה גזים אם לא אכפת לכם וכואב לה!!), למה את משלבת מעכשיו תחליפי חלב? x הניקה עד שנה וחמישה חודשים! בקיצור סיוט!! מה שגמר אותי שהיום הם העירו לי שהיא עקוצה ושלא מרחתי אותה מספיק כמובן איך לא? כמו x שילדיה לא נעקצו כלל.. לא משנה שהיא תינוקת ועדיין לא יכולה להיוץ עם תכדירים כאלה והפצע האדום הוא בכלל לא עקיצה..
בקיצור הלכתי לחדר עם הקטנה בטענה שהיא צריכה לינוק וכולי דמעות. אני באמץ מרגישה שאני אמא טובה. אני אוהבת ודואגת לבת שלי ורק אני באמת יודעת כמה שאני לא מפנקת אותה ומזניחה אותה. זכותי לא להתחבר לגישה שמתייחסת לתינוק בן יומו כעל יצור שצריך להקנות לו כללים ברורים ונוקשים.
אוף נמאס לי מההשוואות האלה. מילא עלי אבל על האימהות שלי??
