כי לא היה לי מספיק מילים...
אבל עכשיו אני חייבת לשתף...
רק מי שממש מסוקרן יכול להציץ!!
ועוד כמה: @אנחנו יחד נבנה , @בת של הקב"ה קיצר ותתיגו עוד...
ככה.
כמו שאני.
בלי להרשים את כולם.
כי אני לא חייבת לכל העולם.
הולכת לבדי,
עם המחשבות שלי,
ומחליטה.
זהו. אני ברשות עצמי.
לא ברשותו של אף אחד.
אז הייתי אני.
לרגע או שניים.
ואז הגיעו החברות.
וחזרתי להיות ההיא,
האחרת, המנוכרת,
זו שאני לא רואה במראה כשאני מסתכלת.
רוצה להיות עצמי בעצמי.
בלי השפעה של אף אחת שהיא לא אני.
בלי פוזות ובלי להרשים.
רק להיות... אני?
עזרה תתקבל בברכה בהחלט!!!!!
פוסעתו-- שתדע לך שגם לי אתמול היה מצברוח כזה,
לא משנה למה,
אבל אני פשוט שנאתי את עצמי בטירוווףףף!!!
אתה יכול להסתכל בשרשורים מאתמול.
ואתה יכול לעשות מה שאני עושה עכשיו.
הרגשתי שאני כמעט נכנסת למצברוח מגעיל אז פתחתי את הספר "הרבי מקרן הרחוב" (הרב קרליבך, חובה בכל בית יהודי) ואני קוראת, זה ממש מחזיר ת'מצברוח!!!
ו--תודה!!
)פוסעת
יעלנסי להוריד קצת מסימני הפיסוק, זה נותן יותר עוצמה...
(אבל בצורה מושכלת. לא להשאיר את השיר ערום 
)
אני יראה איפה ואיך...
פוסעת
cookie_monsterמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
