
יש אנשים שאוהבים להיזכר בדברים מהעבר.
אני מתעבת את זה. זה עושה לי רע.
לא יודעת למה.
*בננית*
*בננית*
קמנו ונתעודדבס"ד
אם תשמעי מוזיקה בעוצמה מספיק גבוהה, אולי זה יחריש את המחשבות האחרות
אבל אולי אם אני אעיף הרבה דברים אז זה בפעם הבאה זה יהיה פחות נורא.בס"ד
יום שישי, בכל זאת..
ואינלי שירי שבת שלו. אבל יש לי אחד אחר.*בננית*
שימי פרחחי בני הישיבות, מיאמי, כל מיני ילדים חרדים אמריקאיים ששרים בעברית 
*בננית*
יעל
*בננית*
נדבקת ממנה קשות
יעלאחרונהמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)