כבר שנה שהוא לא מסודר.
וזה מעצבן.
כי הוא תמיד היה מסודר ודומה כל פעם.
ועכשיו הוא תמיד שונה ותמיד מקדים ולפעמים פעמיים בזמן קצר במקום רק פעם אחת.
ובהתחלה אמרתי שככה זה ולפעמים יש חודש-חודשיים שהגוף מתבלבל וטועה בספירה.
אבל זה ככה כבר שנה.
ואני לא אוהבת רפואה קונוונציונאלית.
ואני לא סומכת על רופאים.
ואין מצב שאני אקח כדורים.
ונמאס לי.
ואני מרגישה שהגוף שלי מתפרק.
ואני כועסת על הגוף שלי.
וזה לא טוב.
ואני מאוכזבת מהגוף שלי.
ואני מרגישה נבגדת על ידו.
ואני כבר לא יודעת מה לעשות.
ועם כל חודש אני מתעצבנת יותר.
וכל חודש אני אומרת ש׳הפעם נמאס׳
׳הפעם אני אקח את עצמי בידיים׳
׳הפעם אני אטפל בזה׳
ואז השבוע נגמר ואני שוכחת.
וגם כשאני זוכרת, אני לא יודעת איך לעזור לגוף שלי.
אני לא יודעת מה הוא רוצה.
אני לא יודעת מה הוא צריך.
ואני מפחדת שאני מעמיסה עליו יותר מידי.
ושאולי אם אני ארגע קצת הוא יחזור לעצמו.
אבל אני לא רוצה לעזוב.
טוב לי איפה שאני.
אפילו שיש קצת לחץ.
ממש רציתי להיות כאן ואני שמחה שאני כאן.
ובכלל הבעיה התחילה לפני כן.
אז אולי המקום בו אני נמצאת עכשיו הוא לא הבעיה.
אבל אני לא יודעת מה הבעיה.
וממש קשה לי להתמודד עם בעיה, כשאני לא יודעת מה הבעיה.
זה משגע אותי לא להבין מה מקשה על הגוף שלי.
תגיד לי מה קשה לך!
אני אעזור!
אני לא יודעת לפרש את הסימנים האלה!
למה אתה מדבר בקודים?
דבר ברור!
מה אתה צריך?
מה אתה רוצה?
אני לא מבינה.
אני לא יודעת.
אני רק יודעת שקשה לי ומעצבן לי ואני רוצה לבכות.
ובכלל בכי הוא תסמין של השבוע הזה.
אז אני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך על תחושת הבכי שלי כי היא מושפעת מהזמן הזה.
וזה דבילי.
אני לא יודעת איך לתקן את זה.
וזה מפחיד אותי.
וזה מעצבן אותי.
ולכתוב כל כל ארוך מאנונימי זה חסר טעם כי בטח מזהים לפי סגנון הכתיבה...
סופריקה.
עד לחודש הבא.
וזה מעצבן.
כי הוא תמיד היה מסודר ודומה כל פעם.
ועכשיו הוא תמיד שונה ותמיד מקדים ולפעמים פעמיים בזמן קצר במקום רק פעם אחת.
ובהתחלה אמרתי שככה זה ולפעמים יש חודש-חודשיים שהגוף מתבלבל וטועה בספירה.
אבל זה ככה כבר שנה.
ואני לא אוהבת רפואה קונוונציונאלית.
ואני לא סומכת על רופאים.
ואין מצב שאני אקח כדורים.
ונמאס לי.
ואני מרגישה שהגוף שלי מתפרק.
ואני כועסת על הגוף שלי.
וזה לא טוב.
ואני מאוכזבת מהגוף שלי.
ואני מרגישה נבגדת על ידו.
ואני כבר לא יודעת מה לעשות.
ועם כל חודש אני מתעצבנת יותר.
וכל חודש אני אומרת ש׳הפעם נמאס׳
׳הפעם אני אקח את עצמי בידיים׳
׳הפעם אני אטפל בזה׳
ואז השבוע נגמר ואני שוכחת.
וגם כשאני זוכרת, אני לא יודעת איך לעזור לגוף שלי.
אני לא יודעת מה הוא רוצה.
אני לא יודעת מה הוא צריך.
ואני מפחדת שאני מעמיסה עליו יותר מידי.
ושאולי אם אני ארגע קצת הוא יחזור לעצמו.
אבל אני לא רוצה לעזוב.
טוב לי איפה שאני.
אפילו שיש קצת לחץ.
ממש רציתי להיות כאן ואני שמחה שאני כאן.
ובכלל הבעיה התחילה לפני כן.
אז אולי המקום בו אני נמצאת עכשיו הוא לא הבעיה.
אבל אני לא יודעת מה הבעיה.
וממש קשה לי להתמודד עם בעיה, כשאני לא יודעת מה הבעיה.
זה משגע אותי לא להבין מה מקשה על הגוף שלי.
תגיד לי מה קשה לך!
אני אעזור!
אני לא יודעת לפרש את הסימנים האלה!
למה אתה מדבר בקודים?
דבר ברור!
מה אתה צריך?
מה אתה רוצה?
אני לא מבינה.
אני לא יודעת.
אני רק יודעת שקשה לי ומעצבן לי ואני רוצה לבכות.
ובכלל בכי הוא תסמין של השבוע הזה.
אז אני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך על תחושת הבכי שלי כי היא מושפעת מהזמן הזה.
וזה דבילי.
אני לא יודעת איך לתקן את זה.
וזה מפחיד אותי.
וזה מעצבן אותי.
ולכתוב כל כל ארוך מאנונימי זה חסר טעם כי בטח מזהים לפי סגנון הכתיבה...
סופריקה.
עד לחודש הבא.
ומצאתי זמן עכשיו לקרוא הכל
)