אני...

טוב.

פשוט נתחיל וזהו.

אז אני רוצה להעביר לכם מסר חשוב מאד מאד.

בעצם שניים.

אני לא יודעת אם אני עושה את הדבר הנכון... אולי אני מתנשאת, אולי עליונית, אולי סתם חצופה.

אבל זה חשוב לי, כי אני רואה שיש פה אנשים שכדאי שיקבלו את המסר הזה.

אוף... בלי לפגוע באף אחד. שאף אחד לא ייקח אישי.

אני בכוונה כותבת את זה מפצל"ש. אל תנסה לחקות אחרי.

אז יהודים טובים, אני מבקשת מאד שתקראו את השורות הבאות ותחשבו עליהן, ואיך אתם יכולים לצמוח מהדברים שכתבתי. בסדר?

אני בטוחה בכל ליבי שאלו לא סתם דברים... רק בשבילכם. אך ורק.

סוד החיים לדעתי -

א. שמחה, ותמיד. גם אם נורא עצובים \ כועסים \ ממורמרים \ מאוכזבים \ מדוכאים, גם בנקודת השפל הנמוכה ביותר, תמיד תמיד חיוך טוב יכול להציל את הנפש. וגם חיוך גרוע. ולא משנה אם החיוך הזה בא ממני או מאחר, ולא משנה אם חייכתי בכוח או באמת - חיוך קטן ודבילי יכול להצחיק ולגחך ולהרים את המצב רוח בהמון המון רמות.

מניסיון של המון פעמים, כי אני טיפוס עצבני קצת, ותמיד זה עזר לי מאד.

לא מזמן הייתי במצב רוח מדוכא, שונא, עצבני וממורמר. פסגת העצב. ואז החלטתי שאני לא מוותרת לעצמי. נכנסתי לחדר צדדי, נעמדתי מול מראה, וחייכתי בכוח. זה דרש המון כוח, אבל הצליח בגדול. התחלתי לצחוק על עצמי. צחקתי על כמה שאני מטומטמת, שעושה לעצמה פרצופים במראה. צחקתי על כמה אני טפשה, שנתתי ללב שלי ליפול בידי היצר הרע. ומצב הרוח שלי השתנה מהקצה אל הקצה. נהייתי עליזה ונעימה. באמת.

ב. עין טובה. זה נשמע חלומי וסיפורי, אבל זה כל כך מציאותי וכל כך חשוב, אתם לא משערים כמה.

מה זה אומר? זה אומר להסתכל על הכל (הכל!) בידיעה שבורא העולם ברא אותך בשביל שתחיה בשמחה ותעבוד אותו בשמחה.

וזה עוזר מאד. פתאום הכל מקבל אור חדש, שונה, טהור ואמיתי. פתאום כל המכשולים נהפכים לנסיונות שקל וכיף לעבור, פתאום כל הסבל - למסע אימונים שבסופו מחכה האושר האמיתי. בבקשה האמינו לי. אני לא סתם אומרת.

זה יוצא מלב, ואני מקווה שייכנס ללב.

זה נכתב כמעט בדמעות.

אשמח לדעת שקראתם, ועוד יותר אשמח אם למישהו יזוז משהו בלב.

רק תגיבו 'קראתי'.

ובבקשה בבקשה תחשבו ברצינות אמיתית על הדברים שכתבתי,

ותדעו שהקדוש ברוך הוא אוהב את כולנו מאד. אם הוא היה רוצה שנמות היינו מתים. הוא לא רוצה.

אתם חכמים.

הסיקו לבד את מסקנותיכם, קחו ללב את מה שצריך, ואם לא צריך - אולי תוכלו לעזור ולעודד אחרים.

אני מקווה שאני לא נשמעת מתנשאת או מזלזלת באף אחד. אני כותבת אך ורק מתוך רצף נסיונות.

כתבתי בכאב, קבלו זאת בהבנה.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול